לונדון, העיר שהמציאה את הכדורגל. עשרות מועדוני כדורגל, רובם בעלי מסורת ארוכה ותרבות אהדה שניתן רק לקנא בה. אנגליה היא גם מולדתן של קבוצות כדורגל בבעלות האוהדים. גם בקבוצות שאינן כאלה, ניכרת מגמה של שיתןף האוהדים בניהול והדגשת החיבור של הקבוצה עם הקהילה. שבועיים לפני הטיסה נפלה בידי ההזדמנות להקדים את הטיסה, מה שיאפשר לי להיות במשחק של קטמון מול הפועל ערד בפתיחת ליגה א' דרום. המחיר: 400 דולר. מחיר סביר כדי להיות במשחק הזה, חשבתי. רגע לפני שביצעתי את השינוי קפץ המחיר ל-570 דולר. ככה זה עם חברות תעופה משונות שכמו לקוחות מתוך פארודיה בריטית משובחת. זהו זה, הבנתי שנגזר גורלי. אני, מבעלי הפועל קטמון, לא אהיה במשחק הראשון של הקבוצה שלי בליגה. התביישתי להתסכל לאוהדים בעיניים. כיצד מחיר זעום של 570 דולר מנע ממני להיות במשחק הזה?!?! וכששומעים שגם בחורה מעורבת בעניין, רחמנא ליצלן, מעמדי כאוהד וכבעלים ממש מתרסק. סלחי לי, הפועל, כי חטאתי.

בגרין פארק המקסים מורגשת אווירת שישי בצהריים, למרות שיום שישי מעניין לאנגלים את התחת. אני רץ לכיוון רחוב אוקספורד, בהנחה ששם אמצא אינטרנט קפה שיעדכן אותי על הנעשה בטדי. ההמולה ברחוב גורמת לי הרגשה משונה כאילו אני היחיד שמתרגש ממה שעתיד להתרחש בעוד דקות ספורות כמה אלפי קילומטרים (מיילים, באנגלית) מכאן. הדקות חולפות, ואינטרנט לא נראה באופק. טוב, יש לי את הפלאפון שלי ויש לי מעדכנים נאמנים, אבל המינימום שהמצפון שלי מאפשר לי לאור הפקרת קבוצתי הוא לשבת כמו אידיוט מול מחשב וללחוץ ריפרש כל שנייה. 13:00 שעון אנגליה, השופט שורק לפתיחה. האוהדים בוודאי זורקים עכשיו את הקונפטי ואילו אני עובר לריצה קלה, הפלאפון ביד אחת, מוכן לעדכונים, והמפה ביד השנייה. אני מתחיל להזיע. נכנסתי לחנות טלפונים ניידים, לשאול אם בטעות הם יודעים כמה קהל הגיע, אה, התכוונתי איפה יש אינטרנט. הם מנסים למכור לי טלפון. אני רוצה להרוג אותם. ממול יש חנות ענקית של מחשבי אפל. המוני אדם חסרי תרבות ומעש לא מתעניינים במתרחש בטדי אלא רק באיך להוציא 3000 פאונד על שטויות. אני מתחנן בפני העובדים שיסבירו לי איך מפעילים את האינטרנט במחשבי התצוגה שלהם שנראים כאילו הגיעו משנת 3000. הם לא מבינים למה אני נראה כל כך מבוהל. אני רוצה להרוג אותם. כשאני מתיישב סוף כל סוף בקומה השנייה של מסעדת הסנדוויצ'ים סאב-וויי, שכל אחד אמור לדעת כמובן שיש להם גם קומת אינטרנט, אני מבין שדברים טובים לא ייצאו מהמשחק הזה.

אל תדאגי, הפועל קטמון, אני חוזר השבוע לארץ. לא אעזוב אותך עוד לעולם. ביום שישי, בכפ"ס, נהיה שוב ביחד והכל יהיה נפלא. בלונדון יש כדורגל טוב, מסורת ואוהדים, אבל בטדי הייאוש נעשה הרבה יותר נוח. כי אני בא מקטמון, ויש עלי פזמון.

-אורי כץ-