לכבוד סיום הסיבוב והמשחק החשוב הבאנו בעבורכם סיפור על כוכב עבר ירושלמי, קפטן בהפועל ירושלים בשנות ה-60, האיש שהמשיך לשחק עם פגיעת ראש והעלה אותנו ליגה ב-1957 - רמי חנוני. הוא מספר לנו שלצד ההצלחות, הוא גם חווה על בשרו את ההנהלה של הפועל שלהם ואת רגעי הדרבי, המגרשים ותור הזהב של הכדורגל הירושלמי. 

נתחיל מהעמדה שלך על המשחק, מהי?

הדרבי, זה שטות להגיד שיש לו חוקים משלו, אבל אין להם מה להפסיד, הם יבואו בשביל להלחם על החיים. לי אף פעם לא יצא לשחק כזה דרבי,  הדרבי ששחקתי היה רק נגד בית"ר. היה עדיף אם שני "הפועלים" בירושלים היו משחקים בדרבי נגד בית"ר. מעבר לזה אם הפועל קטמון ירושלים לא הייתה מתעוררת מאוחר הייתה אפשרות לעלות ליגה, ואז אולי בשנה הבאה היה דרבי, למרות שיש עדיין אפשרות. 

אני מבין שאי אפשר לעלות ליגה עם תקציב של קבוצת אוהדים, שחקן באחת הקבוצות הגדולות התקציב שלו הוא פי 2 מאשר להחזיק את כל הקבוצה. לדעתי, חד וחלק צריכה להיות קבוצה אדומה אחת, בשביל מה הפועל ירושלים והפועל קטמון ירושלים? זה משגע אותי, זה כמו לחתוך גוף חי לשניים, למה זה טוב? אני לא יודע אם אתם מסכימים איתי או לא אבל זו דעתי, צריך קבוצה אחת בירושלים.

קטמון היא קבוצה חבל על הזמן. יש לי הרבה בבטן על ההתנהלות של הפועל ירושלים כל השנים, אני כבר לא עוקב אחריהם ולא יודע מה השתנה אבל אני יודע שכככה לא צריך להתנהג. יש להם הרבה מה ללמוד ממכם, ולא רק להם, לכל הקבוצות יש מה ללמוד מהפועל קטמון ירושלים, על סובלנות, רוח ספורטיבית, אהבה וחברות.

חשוב לנו לשמר את הקשר עם השחקנים הוותיקים, להעניק כבוד לכוכבים של פעם… אתה מרגיש שאנחנו כקטמון יכולים לקחת "בעלות" על שחקני העבר? 

פעם, כשהפועל הייתה בליגת העל, היה דרבי. הפועל הזמינו 40 שחקני עבר, הכי טובים לפי דעתם, ונתנו לנו כרטיסי כבוד שנבוא למשחקים, עם תמונה והכל, כי היה חשוב להם שנהיה במשחקים. גם עשו דרבי וותיקים במיוחד לאותו טקס. אני חושב שבאתי איזה חודשיים אחרי זה ואמרו לי "לא אדוני, אתה לא נכנס, עבר התוקף", כנראה חשבו שאני אחזיר את הציוד אחרי שבוע כי הכוונה הייתה שזה כרטיס לכל החיים. אז אתה מבין? זאת ההתייחסות. נעלבתי נורא. זאת כמובן לא הפועל קטמון ירושלים.

 בוא נדבר על ההיסטוריה: אתה יכול לספר לי על המשחק בנתניה?

המשחק שעלינו לליגה הלאומית? זה היה ב-1957, אבל אל תבחן את התאים האפורים שלי. אנחנו היינו חייבים לנצח אחרי משחקי המבחן את מכבי רחובות בתוצאה 3-0. עם הפרש של פחות משלושה שערים היינו צריכים לחזור ולשחק נגד הפועל כפר סבא. מה שאני יכול לספר לך על המשחק הזה, זה שבזמנו לא היה כזה דבר חילופים. אם שחקן נפצע - הקבוצה ממשיכה בלעדיו. 

אני שחקתי בלם, התפקיד הרגיל שלי. להם היה שחקן שקראו לו וידר, התרוממנו לכדור והוא הרים לי מרפק, אני לא יודע אם בכוונה או לא בכוונה, ופתח לי את המצח. נפצעתי, ירד לי דם, חבשו אותי והכניסו אותי כסטטיסט בצד ימין של ההתקפה. בהתחלה היה 1-0 שהבקיע מנש כהן, ואז בדקה ה-80 הגיע אליי כדור ואני בעטתי אותו מאמצע המגרש והוא נכנס. אני לא יודע איך יכולתי לכוון, הייתי פצוע אבל זה הלך בינגו במשולש למעלה והיה 2-0. אחר כך ברוך בנבנישיתי בדקה לפני הסוף הבקיע את השער השלישי וזה היה שער העלייה. 

זאת הייתה קבוצה מאוד צעירה, חוץ ממנש כהן שהיה מבוגר, כולם היו ילדים בני 18-22, דב'לה אקמון, דובי קרוצ'י, אברהם שושן - שמות אגדה. היה ששון ושמחה, זה היה אחד המשחקים החשובים. המשחק השני שהיה חשוב היה נגד הירידה מול מכבי חיפה שניצחנו 3-2. מאז שחקתי הרבה בהתקפה, הייתי משחק חלוץ מרכזי. 

רמי מונף על ידי האוהדים לאחר הניצחון על מכבי חיפה | צילום: רמי חנוני

מבלם לחלוץ מרכזי?

כן, בעטתי טוב בשני הרגליים, המאמנים היו מעלים אותי להתקפה, מורידים להגנה עושים שינויים ובקריירה הבקעתי הרבה שערים לשוערים גדולים.

מה אתה חושב על השינויים שנעשו בכדורגל. אתה מרגיש שפעם היה לשחקן יותר מחויבות לקבוצה? 

היום השחקנים מחויבים לעצמם בלבד, משחקים היום איתך, שנה הבאה ישחקו נגד. זאת המגמה העולמית, זה לא לרוחי, אבל זה המצב. אם הכדורגל הפך למקצוע, אז אתה הולך לאן שמבקשים אותך ואיפה שמשלמים לך יותר. שחקן משחק 10-15 שנים, והוא צריך לדאוג לעתידו. בזמנו שחקנו בשביל המועדון, בשביל הקבוצה. לא קיבלנו שום תמורה. התמורה היחידה הייתה, אולי, זה שכשהיינו חוזרים ממשחק כדורגל היו נותנים לנו פלאפל עם בקבוק גזוז. פעם שחקת בשביל הקבוצה, בשביל החברים שלך. 

ומה גרם לך להגיע להפועל ירושלים? 

למען האמת, לא הייתה שום אדיאולוגיה מאחורי זה. אני התחלתי לשחק בהפועל חיפה, ובגיל 16 כבר שחקתי בבוגרים כבלם של הקבוצה בליגה הראשונה. ההורים שלי היו בירושלים ואני גדלתי בחיפה. היה ברור שאני מתגייס לצבא וחוזר חזרה לירושלים. כשהשתחררתי אחד ממזכירי ההסתדרות שכנראה עקב אחרי, פנה להפועל חיפה ושחררו אותי להפועל ירושלים. אם היה פונה מישהו מהפועל תל אביב אז הייתי מגיע לשם. מאז אני שחקתי עד סוף "הקדנציה" בהפועל ירושלים. 

באותה תקופה זה היה נפוץ ששחקו כדורגל בגלל אדיאולוגה? לדוגמה, אצל בית"ר הייתה את התקופה של נורדיה במנדט הבריטי, שחקו שחקנים מהאצ"ל והלח"י. ככה זה היה גם בהפועל ירושלים? 

בתקופה ההיא מי ששחק בהפועל היה שייך יותר למערך, להנהגה ולשלטון ומי ששחק בבית"ר היו המתנגדים. בית"ר זאת הייתה האופוזיציה, יוצאי לח"י והתנועות המחתרתיות והם גם שחקו בבית"ר. בבית"ר היה קשה למצוא שחקנים שהיו אוהדים את השלטון של מפא"י. כמו כן היה קשה למצוא שחקני כדורגל שגדלו באדיאולוגיה הבגיניסטית והאדיאולוגה של אצ"ל ולח"י בהפועל. אבל יודע מה? למרות זאת היה לנו שחקן בהפועל ירושלים שקראו לו בובה יצקן, שנפטר, שהיה יוצא לח"י. (צוחק). 

תוכל לספר לנו על המגרשים ששחקת בהם? אתה יכול לספר על החוויה שם? 

התחלתי בימק"א ושחקתי בקטמון מאוחר יותר, כשהאיצטדיון הוקם. בימק"א הקהל כמעט ישב עליך, הייתה טריבונה אחת לאורך המגרש שהיה באמצע שלה שביל ריצה. בהתחלה הייתה טריבונה אחת שנמצאת מאחורי השער ולימים עשו טריבונה בשני השערים. בנוסף לזה עמדו מחוץ לגדר ועל הגדר. לנו, הפועל, היה קשה לשחק מכל הבחינות - מבחינת תנאי המגרש, לא היה דשא, היה עפר שבמבקרה הטוב היו עוברים עליו עם מכבש ומצד שני לנו כהפועל תמיד באו אוהדי בית"ר למשחקים שלנו והיו מקללים וזורקים אבנים. בקיצור לא אהבו אותנו, אנחנו היינו בליגה הראשונה והם היו בליגה השנייה. 

כשעברנו לקטמון, זה היה שינוי, היה דשא, אבל זה דשא כמו שאתה רואה בגנים ציבוריים, היו קרחות פה ושם. זה לא כמו שאתה רואה שטיח בטדי היום.

תוכל לספר לנו על משחקי הדרבי? 

הדרבים תמיד היו סוערים, גם היום אילו הלוואי ויהיה דרבי, זה יהיה סוער. לפני חודש וחצי הייתי במדריד וראיתי ריאל מדריד נגד אתלטיקו מדריב, הקהל במגרש לא יכל להתנהג כמו שהתנהגו בימק"א אבל מחוץ לברבנאו, חבל על הזמן! 

מה הייתה ההתנהגות באיצטדיון? 

לא נעים לי שתכתוב, אבל זה היה אבנים, קללות, יריקות, פירות, בקבוקים ומכל הבא ליד הם זרקו. לא היו אבוקות או נפצים אבל בכל זאת לא היה נעים לשחק בימק"א. לא רק להפועל, לכל הקבוצות שבאו לשחק מהארץ במגרש מול בית"ר.

היה לזה אלמנט גזעני? או שזה משהו של השנים האחרונות?

כשהפועל תל אביב שחקה נגד בית"ר אז באה לידי ביטוי הגזענות כי אצליהם שיחק שחקן ערבי. אבל אנחנו לא הרגשנו אותה בהתחלה. לא היו אצלנו שחקנים ערבים בהתחלה. לא הייתה גזענות אבל כן הייתה אלימות נגד השלטון. אותנו זיהו עם ההסתדרות והמשטר המפא"יניקי. מאוחר יותר היה את עלי עותמאן שהגיע אבל הוא לא שיחק בימק"א ובכל זאת הוא כמובן ספג הרבה קללות. בימק"א היה לנו שחקן יהודי שקראו לו "צדוק ערבי" כי הוא היה מגן ומרחיק להם כדורים. שם התחילה הגזענות והיא נמשכת כבר 60 שנה, מאז שאני זוכר את עצמי. 

ואיך האורח חיים שלך בשנים האחרונות? 

לפני 5 שנים הייתי מאמן בבית ספר לכדורגל של הפועל ירושלים, הנכד שלי שחק שם כשהייתי בן 75, היום אני כבר כמעט בן שמונים. ראיתי איזה שטויות הם עושים ואיך הם משחקים אז אמרתי את זה להם והם אמרו שזה בסדר שאני אבוא לאמן, בהתנדבות, ועשית את זה כמה זמן.

אני משחק טניס, הולך לחדר כושר כל יום, הולך לספא, ממשיך לעבוד וזהו. 

תודה רבה רמי!

רמי בגמר גביע המדינה 1958, עשור למדינת ישראל | צילום: רמי חנוני