אפשר להנות מכדורגל! ביום שישי האחרון הזכירה לי הפועל, שהליכה למשחקי כדורגל יכולה להיות דבר נעים ומהנה, ולא רק הרגל מורט עצבים, שבסופו אתה חוזר הביתה מדוכדך, ונדמה לי שבחודש הקשה האחרון של הקבוצה, כבר כמעט שכחתי את זה.

קשה להסביר לאחרים איזה תחושת שמחה גדולה זאת שהקבוצה שלך מבקיעה גול, כמו לקבל מתנה בהפתעה ולחלוק אותה עם עוד אלפי אנשים שאתה יודע שזה יעשה להם טוב.

בעיטה, מעוף של כדור, פרפור ברשת, שאגות שמחה - לצערי לא ראינו יותר מדי מזה העונה, וההתפוצצות במשחק האחרון שבה הבקענו כמות שערים גדולה, לתחושתי, עשתה טוב לכל האוהדים, הוציאה מאתנו את גאוותנו בקבוצה, את הברווזים האופטימיים שבנו - החששות מירידת ליגה התעממו קצת (אבל עדיין מפחידים מאוד) ונשבה רוח קלה בגחלת התקוות להגעת הקבוצה לפליאוף העליון.

אין מה לעשות , הדשא של טדי פשוט נראה ירוק יותר אחרי נצחון.

כל הדברים האלו חשובים מאוד מבחינתנו האוהדים, אבל הדבר שאותי שימח ביותר היה שנראה שהשחקנים הפנימו את הזעזוע שהתרחש בפיטוריו של אסף נימני, הצבע חזר לפניהם, הקבוצה נראתה מחוייבת ולוחמת, וזה בעיקר מה שאני מבקש מהם.

 ברור לי שאנחנו לא הקבוצה הטובה ביותר בלאומית, אבל גם ברור לי שבליגה הזאת, כמו שראינו לאחר כמעט סיבוב שלם, שהרבה תלוי במלחמה וברצון של השחקנים, וראינו את זה במשחק האחרון.

הפועל כמו הפועל, לא יכלה שלא לעשות לנו התקף לב, כשחטפה שני שערים מצמקים תוך שתי דקות. אבל, אז הגיע אחד המהלכים שהכי זכורים לי מהמשחק - כאשר הפועל איבדה כדור בחלק המגרש של עפולה, שי חדד רץ ונלחם עם אחד משחקני עפולה על הכדור, לא ויתר ועשה עבירה קשוחה שאף עלתה לו בכרטיס צהוב, אבל מהלך זה העיר את שאר השחקנים, וסימן להם - ש״אנחנו היום לא מפסידים!״, אחרי המהלך הזה, גם אני הרגשתי ככה, וכך אכן היה.

אם הפועל תלחם על כדור, כמו במשחק האחרון, גם אם התוצאות לא תמיד יגיעו אנחנו נתמוך בשחקנים שלנו בידיעה שהם משאירים את הלב על המגרש, וזה יותר חשוב מכל תוצאה.

ביום שישי הקרוב, נתייצב למשחק טעון מול הפועל ירושלים, כל-כך הרבה מילים כבר נשפכו על היריבות הזאת, על כמה היא מוזרה וכואבת, בשנתיים האחרונות נדמה שהיא התקבעה בנוף ולא מתכוונות להעלם.

אני לא רוצה להכנס למה צריך לעשות ולשיחה של ״כן איחוד או לא איחוד״ אלא רק לתת את הזווית האישית שלי.

אני אוהד הפועל ירושלים, בכל דבר, בין אם זה כדורסל, כדורעף, שחייה או דוקים, ככה גדלתי, וזה חלק משמעותי מהזהות שלי. הייתי במשחקי הפועל ירושלים בכדורגל בכל ליגה שהיא שיחקה בה, ועדיין כואב לי קצת שאני שומע שהפועל ירושלים מפסידה, וגם לי, כמו לרוב האוהדים שאני מכיר, יש כמה חברים שפשוט לא הצליחו לעשות את המעבר לקטמון.

אני מאמין בדרכה של הפועל קטמון ירושלים, ומאמין שבסוף נזכה לראות קבוצה אדומה אחת בירושלים, ובטח שאני רוצה בניצחון וברור שאשמח אם נבקיע.

אבל לי, ולרבים נוספים השמחה לא תהיה שלמה. וזה אחד הדברים היפים והנהדרים בכדורגל בכלל, הוא נוגע לנו בעצבים, וגורם לנו להרגיש -  בין אם שמחת נצחון, או כאב של הפסד, או במצב מוזר שבו אתה משחק מול הקבוצה שהיית רגיל להיות חלק ממנה, ואז אתה פשוט מרגיש מוזר.

נאחל בהצלחה לפרדי דוד, המאמן החדש שלנו, ומי ייתן והוא יעזור לשחקנים להמשיך את המומנטום החיובי מהשבוע שעבר.

נתראה בשישי בטדי, הפעם ביציע הצפוני

יאללה הפועל!