יש דברים חשובים יותר מכדורגל. כך למדנו שוב השבוע. אולם, לצד הצער והכאב על הרוגי ופצועי הפיגועים - לא רק שהחיים נמשכים, אלא שצריך גם שיהיה בשביל מה לחיות ולשוב ולשמוח ולהינות. 

ואת הצורך הזה בדיוק מביא עמו משחק הכדורגל. 

בשלושה המשחקים האחרונים לא רק שאוהדי הפועל קטמון נאלצו לצאת מהמשחקים עם פנים נפולות,  אלא שההפסדים, כולם,  לא היו מחוייבי המציאות. בכל המשחקים האדומים מירושלים הפסידו למרות שיכולים היו גם לסיים בתיקו, או לנצח.

הטור הזה, בימים לא קלים, נכתב בשהות קצרה מעבר לים, בגרמניה. דווקא ביום שישי הקרוב, כאשר מצב הרוח לא משהו - חייבים כולם להגיע לאצטדיון טדי. האבטחה תהיה  כתמיד מצוינת  ואין מה לחשוש. ההרכב המסתמן הוא כמעט הטוב ביותר שיכולה הקבוצה להציג בימים  אלה. דווקא באווירה הזאת כל כך חשוב יהיה לעודד את השחקנים  שלנו. קהל אדום גדול ביציע ושירי האוהדים ישכיחו ל-90 דקות את מה שמתרחש מחוץ לאצטדיון.

יש לי הרגשה שהשבוע, דוקא נגד מ.ס. אשדוד המצוינת, האדומים שלנו יקטעו את סדרת ארבעה הניצחונות הרצופים של היריבה, השואפת לחזור בתום עונה אחת בלבד לליגת  העל.

ניצחון שלנו יחזיר את הצבע האדמדם גם ללחיים של שחקני הפועל ובוודאי לאוהדים שיגיעו לעודד. דווקא בימים האלה קריאות האוהדים יישמעו בשישי בצהרים למרחוק. אני לא אחמיץ דקה ומבירת גרמניה לשעבר, בון, אעקוב אחר מהלכי המשחק וכאשר נבקיע אני מבטיח שכל בון תדע מכך...: יאללה הפועל!!!