את הטור הזה אני מבקש לפתוח ביותר מכמה מילים על השחקן שלנו ג'וני.

מי שסבור שאני עומד לשטוף אותו על הטעות בראשית משחק אמצע השבוע נגד הפועל מגדל העמק באצטדיון טדי – משחק שעדיף שנשכח אותו במהרה – ממש טועה.

כל אחד עושה טעויות. כל אחד שעושה – טועה. לפעמים טועה הרבה, לפעמים טועה פחות ולפעמים הטעות עולה ביוקר.

ג'וני טעה בניסיון המסירה לשוער הקבוצה, אוהד סיידוף, ממש בפתיחת המשחק הביתי ביום שלישי. טעויות כאלה ראוי להשאיר לשוער בליגת העל. זאת הייתה טעות של שחקן הגנה שלנו, בזה אין ספק. במזל לא הסתיימה המסירה המאד מסוכנת הזאת בספיגת שער כבר בדקה השלישית. אבל, מכאן ועד לקריאות ספורות למאמן אסף נמני "תוציא אותו", ששמעתי ביציע – הדרך ארוכה מאד. וטוב מאד שהמאמן לא שעה להן.

הנה מה שאנכי ורוב אוהדי הקבוצה חושבים על ג'וני, הכדורגלן היחיד שמלווה את קטמון האדומה מראשית ימיה בליגות הנמוכות: אין כמוהו מי שנותן את הנשמה על המגרש, נלחם, נאבק, וכשהוא נכשל במשהו לוקח ללב. אין כמוהו כמעט בקבוצה שכה מסור לה ומקיים את הוראות המאמן אחת לאחת. והקהל – כן הקהל האדום – אוהב אותך, ג'וני, מאד.

אמרנו שכל אחד טועה. אבל, לדאבוננו הרב, לא כל אחד משחקני הפועל קטמון ירושלים נלחם השנה על המגרש כמו אריה, או יותר נכון כמו ג'וני צ'ברטוק. אם היה כך – לא הייתה הפועל קטמון צועדת לאחר חמישית עונה, במחזור הששי, עם 7 נקודות בלבד במקום העשירי.

והסימפטום הזה, שג'וני הוא ההפך ממנו, מייצג לצערנו חלק מהפועל קטמון של המשחקים האחרונים. וזה כואב לאוהדים. כואב מאד. איפה הלהיטות, המלחמה על כל כדור, ההסתערות על כדורים כמעט אבודים, שאולי אפשר להשיגם, החזרה המהירה להגנה, האכפתיות שכל כך הייתה נשמתה של הקבוצה?

אני עצוב, כאשר אני כותב את הדברים האלה. לא בכל אשם המאמן, שעדיין לא הצליח לנצח משחק אחד מהארבעה שניהל. אולי יש בעיה גם בעמדת המאמן, אבל קודם כל צריך שהשחקנים ירצו בכל מאודם לנצח ולשם כך להילחם על המגרש. ג'וני רוצה מאד. הוא רץ, נלחם,
משתטח, מתאמץ. נכון, אולי הוא לא מסי או רונלדו, אבל אתם יודעים מה? אני לא כל כך בטוח שמסי ורונלדו נותנים את הנשמה כמו ג'וני. ממש לא בטוח בזה.

אז מה בעצם קורה לקבוצת האוהדים הראשונה בכדורגל הישראלי? מה קורה לקבוצה עם קהל כל כך נאמן ואוהב? מה קורה לקבוצה עם תקציב גדול, שאך לפני שבוע צרפה לשורותיה כדורגלן מליגה העל, אבירם ברוכיאן (איזו קבלת פנים נהדרת!), שכבר במשחק הבכורה גם כבש (במזל מסוים) את שער המשווה, מזווית כמעט בלתי אפשרית? מה קורה לקבוצה המאורגנת ביותר בליגה א'? קבוצה עם אתר אינטרנט מרשים, עם קבוצת ניהול גדולה ומסורה, עם שחקנים ששני-שליש מהם שיחקו בקבוצות מובחרות בליגת העל או בליגה הלאומית, עם אוהדים שתורמים עוד ועוד מכספם להצלחת הקבוצה?

כנראה שהמשבר הזה, שחייבים לצאת ממנו בשבת הקרובה כדי שיישאר עדיין סיכוי לכבוש את המקום הראשון בתום העונה, קשור באירועי השנה הקודמת. בניסיונות האיחוד, בכישלון להישאר בליגה הלאומית, בתבוסה הבלתי מוסברת לקבוצה מטבריה בטדי, ואפילו בכך שכל עונה מרחיקים את קטמון ממגרשה הביתי, לפחות למשחק אחד, בגלל השזרוע. קשור – אך זה לא רק זה. משהו בקבוצה לא עובד ואת זה צריך לתקן. לתקן מהר.

בשבת הקרובה (דלית אל כרמל, 14:00) מגיע המבחן האמיתי. מול הפועל קטמון ירושלים, שנחשבה עד כה בכל משחק לפייבוריטית לנצח, תתייצב המובילה בראש הטבלה, מכבי דלית אל כרמל. הפעם הקבוצה המצוינת הזאת, שאמנם כשלה בשני משחקיה האחרונים וסיימה נגד קבוצות תחתית בתיקו, הופכת להיות הפייבוריטית לניצחון בביתה שלה. בשבת הקרובה ראוי שכמה שיותר אוהדים אדומים ינצלו את יום המנוחה ויעשו טיול משפחתי נחמד להר הכרמל!

זה יהיה המבחן האמיתי של הפועל קטמון ירושלים. כדי שהעונה לא תלך לאיבוד חייבים להתכונן למשחק הזה כאילו היה גמר הגביע. כן, ממש כך. אסור לשמוט שם נקודות. כבר עתה קטמון מרוחקת 7 נקודות מהפסגה. הפסד לחניכיו של איאל עמר בדלית אל כרמל – ו-10 נקודות ההפרש לא יהיו נתונות להשגה כנראה. ניצחון – והמצב ישתפר מאד, אף כי הקבוצה מנשר, אם תנצח ביום ששי את גבעת אולגה בבית, תוכל לשמור על יתרון 8 הנקודות מהאדומים של ירושלים.

שחקני קטמון היקרים. אנחנו, האוהדים האוהבים, נעודד ככל יכולתנו. אתם, אנא, תצטיינו לא רק ביכולת אלא גם ברוח הלחימה, ברצון להחזיר את הקבוצה לדרך המלך. ג'וני הוא הדוגמא. מלחמה על המגרש, מאבק על כל כדור. הקשרים החלוצים , אנא בלי להתבלבל ליד השער – ובשבת מנצחים בגדול! יאללה הפועל!