קיץ קשה עובר על כוחותינו תרתי משמע.
"צוק איתן" כבר מזמן איננו מבצע אלא מלחמה. ויש מי שגורס שכאשר התותחים יורים, המוזות שותקות.
אבל, ויש תמיד איזה אבל, חוזקם של מדינה ואזרחיה נמדד ברצון ובמאמץ להמשיך את שגרת החיים, לא להיסחף לאווירת דיכאון של מלחמה, לא להיות 24 שעות בתוך הדבר הנורא הזה שיש בו רק הרג, פציעות קשות, נכות, עצב, דמעות.

• מצטרפים לעמותה עוד היום דרך האתר!

להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם בזמנים הקשים ביותר שעברו על האנושות, במגיפה השחורה הקשה שפקדה את אירופה, בימי מלחמת העולם הראשונה, בתקופת השואה הנוראה, אפילו במחנות הריכוז – תמיד היו מי שניסו להמשיך ולחיות, לנסות ולחזור לשגרה ואפילו לשיר, לנגן ולספר בדיחות, גם אם שזורות בהומור שחור.
את השגרה הזאת חייבים לשמר גם בארץ. לא ארגון טרור רצחני יכתיב לנו את החיים, לא בדברים החשובים יותר ולא באלה שנחשבים לחשובים פחות, אך בגללם אנחנו כל כך אוהבים את החיים. אחד מהם הוא הכדורגל.
חשבתי לעצמי: לכתוב בימים הקשים והעצובים האלה טור פתיחה לעונת כדורגל? זה יהיה נכון? לא יהיו מי שירימו גבה ויטענו "זה לא הזמן לחשוב על משחקים, שערים וניצחונות".
התייעצתי. חבר אחד, אוהד כדורגל מושבע, הטיח בי: "בטח שזה הזמן. ה-זמן, בהא הידיעה". ומיד הוסיף נימוק משכנע: "גם מי שנלחם בתוך וליד הרצועה חושב בשעות הקשות ביותר שלו על המשפחה האהובה, על המדינה שלמענה הוא נלחם וגם, על בטוח, על קבוצת הכדורגל שהוא אוהב. זאת האמת".
אז החלטתי לכתוב טור פתיחה, בתקווה שבעוד ימים לא רבים התקווה ל"תמונת ניצחון" תהפוך מתמונת חיסול מהרצועה לתמונה של אוהדים צוהלים ומקפצים ביציע בניצחון קבוצתם!

גד ליאור

נותרו עוד פחות משלושה שבועות לתחילת העונה השמינית של קבוצת הכדורגל הפועל קטמון ירושלים. כן, שבע השנים הראשונות הטובות (והטובות פחות) כבר מאחורינו ואחרי שידענו ארבע שנות ליגה א' דרום ושנה אחת בליגה ג', ליגה ב' והליגה הלאומית – נמצאה עוד ליגה שטרם שיחקנו בה (חוץ מליגת העל...) – ליגה א' צפון.
אז זהו. השנה יבקרו מאות האוהדים האדומים, המקפידים ללוות את כדורגלני הפועל קטמון ירושלים, בשלל ערים חדשות שטרם התוודעו אליהן: מעלות-תרשיחא, כרמיאל, צפת, דליית אל כרמל, מג'דל כרום, מגדל העמק, נשר, אזור הגלבוע, חדרה, בית-שאן, נהריה, קרית אתא, גבעת אולגה, צור שלום...

עוד נדבר הרבה במקומות הללו ובקבוצות המייצגות אותם במחוז הצפוני של הליגה השלישית בישראל. אך קודם כמה הערות של קדם עונה:
הפועל קטמון תהיה השנה לראשונה בהרכב ממש שונה מבשנים הקודמות. רבים מכדורגלני הקבוצה הם רכש חדש והרבה מהוותיקים עזבו, לפחות ארבעה מהם לליגת העל. לנו, האוהדים, ברור רק דבר אחד: מי שיתכבד ללבוש את החולצה האדומה, תהיה לו מחויבות יוצאת דופן לקבוצה יוצאת דופן – כי הפועל קטמון ירושלים, על שלל פעילויותיה החברתיות ואידיאולוגיית השלום והשוויון, היא מיוחדת ויחידה בארץ, קבוצת האוהדים הראשונה בכדורגל הישראלי.
דווקא בשל כך טוב היה להחליף את המחוז הדרומי הוותיק ולשחק פעם בנוף אחר – בצפון הירוק, שם יארחו את הקבוצה קבוצות מכל המגזרים והצבעים – יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים, הפועל, מכבי ובית"ר, קבוצות מההר ומהעמק, משפת הים ומגבול ירדן-סוריה.

אוהדי הפועל באום אל פאחם. עוד מגרש שנגיע אליו השנה (צילום: גיא יצחקי)

והדבר החשוב ביותר: כולנו זוכרים תמיד שכדורגל הוא רק ספורט. הפועל קטמון ירושלים הייתה רוב העונה שעברה בצמרת ובמרכז הליגה הלאומית. במחזור ה-25, אחרי ניצחון חוץ 0-2 על מכבי יבנה, הקבוצה עדיין ניצבה במקום החמישי בליגה! ואז בא המשבר הגדול. האוהדים המסורים ליוו בכאב את הקבוצה גם ברגעיה הקשים ביותר ובתום העונה הודו: בגלל הסוף העגום הגיע לנו לרדת. וזה קרה בלי קללות, בלי (חלילה!) אלימות, בלי שמץ של מחשבה שהנה סוף העולם הגיע.
ועד כמה צריך לשמור תמיד על הפרופורציה למדנו חודש אחרי סיום העונה, כאשר משבר ביטחוני חמור הוביל את המדינה למלחמה. ודוקא ברגעים הללו טוב תמיד לזכור שספורט הוא לא מלחמה ושבמשחק כדורגל, להבדיל, מותר גם להפסיד ואפילו עם כבוד ליריבה.

בעוד ימים אחדים תארח הפועל קטמון ירושלים משחק גביע נגד מגדל העמק. אולי דווקא הפעם נעבור כמה שלבים במפעל המרנין הזה. מה שבטוח הוא שהאוהדים יחזרו בהמוניהם לאצטדיון טדי, לאווירה הפוכה ממלחמה.
כי גם בימי מלחמה ועצב – לחזור לכדורגל יהיה תמיד מאורע משמח.
יאללה הפועל!

חוזרים בהמוניהם לטדי (צילום: גיא יצחקי)