ביום שישי אקח את האחיין שלי (האדיר) למשחק כדורגל מוזר.
הפועל ירושלים נגד הפועל ירושלים.

אסף בן ה12 הולך איתי למשחקי הפועל כבר 4 שנים, משחקו הראשון היה בליגה ג, עלינו יחד 4 ליגות, אבל משחק כזה הוא עוד לא חווה. בעצם גם אני לא.

מה אספר לו לפני שישי?
אספר לו על ימים אחרים.
פעם, כך אומרים, הפועל הייתה אימפריה, הקבוצה השלטת בעיר, עם עשרת אלפים צופים במשחק. אספר על סיפורים שספרו לי, על שחקנים, על אגדות. על בן רימוז', ועל נחום תא שמע, על גביע המדינה.
אספר לו על חוויות אישיות, על שחקנים מוערצים, ממישל וגולה ועד חמודי, על סמלים ועל טרגדיות, על שלומי דנינו וויקטור פאצ'ה.
אספר על עונה חלומית אחת, על כדורגל ברמה אחרת, מעזו דרך מוסא ועד שוויג, ועל גדיעה בטראומה גדולה ולמה עד היום ביקורים אצל הדודה ברעננה מלווים בנאחס גדול.
אספר לו על אוהדים מופלאים, על רועי זקן, וכיצד על אף שמעולם לא היה לי דוד, היה החונך שלי ביציע לכל דבר, איך למד אותי אהדת קבוצה מה היא. וגם על אחרים, מזנים שונים ומופלאים משוררים, תומכים, מצחיקים ומקליים. על איתן פרי על הבן בסטים ועל דני מועלם. על שירים שהיו פה פעם, על מדינת הגמדים, ועל מסובי, ועל כשרון כמו ברווז. על קהל קטן ואיכותי.

הסברים פשוטים ומסובכים גם יחד. זאת הפועל (צילום: גיא יצחקי)

אבל לא אשקר לו,
אספר לו שרוב שנים האלו היו נוראיות, על דכאון מתמיד, על טדי אומלל, על קבוצה מפוררת ועל שני נבלות שחסלו לנו את החלום, להיות זאתי, האמפריה באדום. על הפיצול של 2007, על החלטות קשות, על דילמה אמיתית שבין הקמה מחדש וחזרה לעצמנו, לבין נאמנות והשארות גם בקושי. אספר לו על בחירה, על שינוי, על עקרונות חדשים, על בעלות, ועל אמונה כי קבוצת אינה מוגדרת בשמה אלא היכן שאוהדיה, אבל אוהדיה פה ושם ועל כאב גדול.

מה אאחל לו? שיהיה זה מפגש אומלל אחרון (או לפני אחרון) שהדרבי הבא בתור, יהיה זה שבו יהיה יציע אדום אחד כנגד יריבה אחרת, שנואה באמת.
יאללה הפועל!