"אבא, נכון שהגיע לנו לנצח?", שאל ביום חמישי האחרון בתום משחק הבית הראשון של הפועל קטמון ירושלים באיצטדיון טדי העונה, ילד קטן, כבן 6, את אביו. שניהם לבשו חולצה אדומה ועטו את צעיפים אדומים. האב, נבוך מעט, הסביר לילד, כי כדי לנצח צריך להבקיע גולים, וכאלה לא הצליחו השחקנים האדומים להבקיע. "אבל", התעשת מיד האב ולא התאפק, "לפחות תיקו הגיע לנו".

האב הזה צדק. מחצית ראשונה איומה של האדומים, נגד הקבוצה הטובה בליגה הלאומית ומוליכת הטבלה בגאון, מכבי נתניה, הפכה במחצית השנייה לאחד המשחקים הטובים של ירושלים, כאשר הנתנייתים המופתעים מהשינוי נלחצים אל שערם. אבל, האמת ניתנת להאמר: אם אין סיומת וגם קצת מזל (בדקה ה-46 הקורה מנעה את השוויון המהיר), מסיימים האדומים (ששיחקו הפעם בכחול) עוד משחק שבו מכבי נתניה מנצחת בפעם הרביעית את יריבותיה בתוצאה המינימאלית 0-1. חבל, כי באמת אפשר היה להוציא נקודה כל כך חשובה מהמשחק הזה.

גד ליאור

אבל, ותמיד יש אבל, הייתה לנו גם קצת נחת ממשחק הבכורה של הפועל בירושלים העונה: חזרנו לשחק בטדי המשופץ, בתאורה של אור יום, עם חניה מסודרת מאי פעם ומוצרים חדשים של הקבוצה האדומה, לשמחת האוהדים. ובמחצית השנייה האוהדים בהחלט נהנו ולא רק מהמוצרים...

וכאן באה שאלה שכמעט כל אוהד במגרש שאל, ועופר טסטלפפה, המאמן המסור, חייב לתת עליה את הדעת: אם המשחק של הפועל משתנה מקצה אל קצה, כאשר רז שטיין וברבע השעה האחרונה אוהד אדלשטיין עולים למגרש, אולי צריך לפתוח עמם?
ואפילו הצעה חצופה: אם רוצים להבקיע שערים – ואני מצטט כאן אחדים ממאמני העל באירופה – אולי צריך לשחק לפחות בחלק מהמשחק עם שני חלוצים או קשרים התקפיים? ואיזה מחץ יהיה להתקפה כאשר גם אדלשטיין, גם שטיין וגם שי אהרון יהיו על המגרש ולצידם עוז צבאג ועידן שמש?!

ברור שלעופר טסלפפה יש את השיקולים שלו, ואיננו מתיימרים להתערב בשיקוליו, אבל מובאים כאן רחשי הלב של מאות אוהדים שפשוט הציגו ביום חמישי האחרון זה לזה ממש את אותה השאלה: אם במחצית השנייה שיחקנו כל כך טוב, מדוע לא לפתוח עם הרכב כזה ואולי מאוחר יותר, כאשר נוביל בתוצאה, לשנות את ההרכב להגנתי יותר? מעט חומר למחשבה.

אדלשטיין בטדי, חומר למחשבה לטסלפפה (צילום: אור סדן)

ביום שני הקרוב נצא למשחק ראשון בעיר של המגזר. דווקא מאום אל פאחם יש לנו זכרונות טובים, כאשר ניצחנו שם בליגה א', את אל אהלי ג'ת, הקבוצה שהתפרקה אחר כך, 1-4. מכבי אום אל פאחם, היריבה ביום חמישי, תארח את ירושלים באצטדיון "השלום" (השם כבר מוסיף למצב הרוח) והיא באה אלינו מהמקום האחרון עם מינוס שתי נקודות, שהפחית לה בית הדין של ההתאחדות לכדורגל, ומבלי להשיג עד כה נקודה על המגרש. זאת, כאשר בשל אותה התאחדות נאלצים 8 שחקנים בוגרים של הקבוצה (בשל רישום מאוחר) להמתין לסיבוב השני ולפי שעה עולים על המגרש באום אל פאחם בעיקר שחקני נוער.

אולם, אל להפועל קטמון ירושלים לבוא עם ביטחון מופרז למשחק הזה. ראשית, כדורגלניה הצעירים של אום אל פאחם נוצחו בשניים משלושה המשחקים שכבר שיחקו בהפרש של שער אחד בלבד וכמעט הפתיעו בבית את הקבוצה המעולה של הפועל פתח תקווה (3-2 בסיום) וספגו שער מקרי בנצרת עלית (0-1 למקומיים). כך שקל המשחק הזה לא יהיה.
שנית, גם באום אל פאחם יודעים שבשלב הזה מדובר, לדאבוננו, בקרב תחתית על ארבע נקודות. כבר אחרי רבע עונה הפסד במשחק הזה עלול לקרב את הקבוצה מהמגזר, בעונתה השלישית בליגה הלאומית, לחזרה לליגה א', לשם העפילה בראשונה לפני חמש שנים.

מעודה חוגג שער ברביעייה שנעלמה באום אל פאחם (צילום: גיא יצחקי)

מכבי אולם אל פאחם נוסדה לפני 41 שנים, ב-1972, והיא אחת מחמש קבוצות הפועלות בעיר הערבית הגדולה שבוואדי ערה. אגב, יש אומרים שאילו כולן היו מתאחדות, הן היו בצמרת ליגת העל...

מה שברור לכל שחקן ואוהד אדום הוא שבשלב הזה, מחזור 7 מתוך 30, אסור להפועל קטמון ירושלים לשמוט עוד נקודות במשחק הזה, למרות רוח הלחימה וההקרבה הצפויים מהקבוצה הביתית. בסוף השבוע יארחו חניכיו של טסלפפה קבוצת תחתית נוספת, הפועל ראשון-לציון. ניצחונות בשני המשחקים הללו ירחיקו את האדומים מהתחתית הלוהטת ויאפשרו לשחקנים לשחק בפחות מתח וחששות בהמשך הסיבוב הראשון.

לפני שנתיים חגגו האוהדים במסעדת אל באבור המצויינת את ה-1-4 (שנמחק אחר כך ממאזן הקבוצה, בשל ההתפרקות של המקומיים). גם הפעם נרצה לחגוג בכל מסעדה שלא תהיה. לכן, ביום שני (אצטדיון השלום, אום אל פאחם, 19:00), חייבים לקרות שני דברים: על השחקנים האדומים מוטלת החובה לא רק לבעוט לשער כמה שיותר – אלא גם לדייק ולהבקיע. ועל מאות האוהדים האדומים – להגיע לאצטדיון באום אל פאחם ולקרוא בקול גדול: "יאללה הפועל"!

הקהל של הפועל באום אל פאחם (צילום: גיא יצחקי)