4 מיליארד בני אדם ברחבי העולם אוהבים את משחק הכדורגל. כך פורסם לאחרונה בביטאון כדורגל גרמני מוביל, הקיקרס. לפחות מחצית מהאוהדים הללו הם מה שמכונה "משוגעים לכדורגל". אז
התואר משוגע לא כל כך מוצא חן בעיני, אבל אני מודה בעובדות: אני אוהב מאד את התחביב הזה, די משוגע עליו, והעובדות מאשרות את ההגדרה הזאת: בחודש האחרון צפיתי פעמיים בברצלונה מנצחת,
בהנהגת גדול גאוני הכדורגל בעולם, מסי, את מילאן ואת לה קורוניה. ראיתי את יריבו הגדול, כריסטיאנו רונלדו מדדה ורוטן באצטדיון רמת גן, ומסיים בנס עם נבחרת פורטוגל ב-3-3 היסטורי נגד נבחרת ישראל. ובשבוע האחרון הגזמתי לגמרי: בתוך חמש שעות ראיתי את הקבוצה האהובה שלי,
גם היא מדדה משהו, הפועל קטמון ירושלים, מנוצחת ברחובות 4-2 על ידי מכבי שעריים ובאותו הערב צפיתי בנבחרת הצעירה מחמיצה תיקו נגד גרמניה וסופגת – ממש כמו הקבוצה הבוגרת – שער בדקה ה-93 ויורדת מנוצחת 2-1 נגד גרמניה הצעירה. את כל אלה ראיתי במגרש. את משחקה של ישראל בבלפאסט – 0-2 על צפון אירלנד – ראיתי, כמו רבים אחרים בטלוויזיה. לשבת ביציע במינוס מעלה למחרת ליל הסדר, עד כאן השיגעון עוד לא הגיע...

גד ליאור

ומדוע כל ההקדמה הארוכה הזאת בעיצומם של ימי חול המועד?
הסיבה ברורה: מכל אחד מהמשחקים הללו לקחתי משהו, למדתי משהו, והכל כדי לא להרפות מהאהבה האמיתית
– הפועל קטמון ירושלים.

מברצלונה למדתי מה זה לשחק את הכדורגל הטוב בעולם. לא, אני לא דורש, ששי אהרון, שלום עקיבא וחי אטיאס, יגיעו לרמה הזאת, אבל דבר אחד הם יכולים ללמוד כמובן, בעקבות הניצחון הגדול על מילאן: אסור, ממש אסור, להתייאש לעולם, בשום משחק כדורגל.

מנבחרת ישראל נגד פורטוגל לקחתי עמי את המסקנה שכדורגל משחקים 93 דקות – גם בדקה הראשונה, גם באחרונה וגם דקה אחרי שמבקיעים שער. להיות מפוקסים קוראים לזה. לכן, לספוג צמד שערים ברחובות תוך 10 דקות מהפתיחה, זאת כנראה מחלה ישראלית שצריך היגמל ממנה.

מהמשחק נגד גרמניה לקחתי את הנחישות של בחורים, שרובם טרם השלימו שני עשורי חיים, לא להישבר אחרי שפוסלים להם שער חוקי (כך זה נראה ודאי להם), ואחרי שסופגים שער כתוצאה מריבאונד שנבע מבעיטת 11 מפוקפקת. אה, וגם כאן בא שער בדקה האחרונה, שוב חוסר ריכוז של שחקנים ישראלים.

ממשחק הכפור בצפון אירלנד - שאותו ראיתי בסלון החם – למדתי, שקל נורא לבקר שחקנים שמשחקים אחרי טיסה ארוכה במינוס מעלות ובסוף גם מנצחים משני שערים מרהיבים. וגם את זה צריך לזכור, כאשר מעודדים את כדורגלני הפועל קטמון, וגם מבקרים אותם בלא הרף מהיציע, בעודם משחקים נגד קבוצת תחתית בביתה הרעוע, עם רוח במהירות של 40 קמ"ש במגרש די גרוע.

הפועל בשעריים.לא הצליחו להביא את הנקודות (צילום: גיא יצחקי)

דיברנו כבר על המשבר שלתוכו נקלעה הפועל קטמון ירושלים בשבעת משחקיה האחרונים, שבהם צברה בממוצע נקודה למשחק. בשלושת משחקיה האחרנים גם הפסידה לראשונה העונה, פעמיים, וצברה רק נקודה אחת. ובכל זאת, את כל מה שציינתי מהמשחקים האחרים – צריך לשנן ולעכל גם בקבוצה האדומה מירושלים: לא להתייאש, לא להישבר, להיות מפוקסים 93 דקות (90 לא מספיקות!), לדעת להרים ראש ברגע הנכון (כמה שקיווינו ששני השערים תוך דקה בסיום המחצית הראשונה ברחובות יביאו את השינוי המיוחל, אחרי 3-0 שהפך פתאום ל-3-2) וכמובן צריך להאמין ולהתפלל ביום ששי הקרוב – שהמשבר של שנת 2013 – מאחורינו!

ביום שישי תיפגוש הפועל קטמון קבוצה נמרצת, מכבי קרית גת, שבעבר לא תמיד הצליחה להתמודד בהצלחה מול האדומים מירושלים. ואף נוצחה על ידי קטמון יותר מפעם אחת בתוצאה 3-0. רק השנה היא סחטה תיקו 1-1 בסיבוב הראשון ובטדי ביום שישי אסור שתוצאה כזאת תחזור.

הנה המסקנה: כעת, למרות המשבר, הכל נתון ברגלי כדורגלני הפועל קטמון ירושלים: יש להם, עם 44 נקודות, עדיין יתרון של 3 נקודות על מכבי יפו, קבוצת האוהדים השנייה שעקפה את בית"ר כפר סבא במקום השני – לשתיהן 41 נקודות – ולפי חישובינו אם קטמון תוציא 18 נקודות מ-24 הנקודות שנותרו בקופה, ותנצח את בית"ר כפר סבא בחוץ – נחגוג בסיום העונה את העליה לליגה הלאומית.

היציאה מהמשבר חייבת להתחיל במשחק החג ביום שישי מול יציע אדום וצעקני של אוהדי הפועל קטמון. אז בואו עם הרבה מרץ, לפני עוד ארוחת קיינדלעך, ותצעקו בקול: יאללה הפועל!

צריכים את הקהל בטדי בשישי (צילום: גיא יצחקי)