אני לא יודע אם קראו לו אלפונסו או רודריגז. לדעתי באותן 90 הדקות אפילו הוא לא ידע איך קוראים לו. הוא ישב לידנו, עם חבורה שלמה של אוהדים שרופים, צעק, השתולל, רקד, בכה, זעם, רקע ברגליו, נפנף באגרוף קמוץ ובעיקר צעק "מסי, מסי, מסי". ישבנו צמודים אליהם, חבורת אוהדי ברצלונה, שעם כל גול נוסף שהובקע – הרעידו עוד יותר את יציע 441 שורה 2 בקאמפ נואו. לעומתם העידוד הקולני השבועי של אוהדי קטמון הוא לכל היותר זמזום חרישי של תושבי בית אבות תשושים.

מדי פעם העיף אחד מהם מבט שטוף בירה אל עבר הצעיף האדום שעיטר את צווארי ועליו המלים הלא ברורות לו בשפה מוזרה, "הפועל קטמון". אילן ישב לידי, עם הצעיף הצבעוני המתאים של ברצלונה, וזכה למבטים אוהדים יותר. רק מאוחר יותר הבנתי במה חטאתי. הצעיף האהוב עלי כל כך היה דומה מדי לצעיפים האדומים של אוהדי מילאן, רק מעוטר בשפה אחרת. כן, אני מודה, שבאופן נדיר לא עודדתי הפעם את הקבוצה האדומה מאיטליה. כאשר לנגד עיני מלהטט בחור בן 27, העונה לשם מסי, בשחקנים האדומים האומללים, הבנתי שהפעם אני בצד הנכון, למרות שהוא לא אדום-שחור...

שם, בקאמפ נואו כאחד מ-99,000 צופים רועשים, הבנתי פתאום
שבעצם כדי לראות כדורגל טוב
– צריך לבוא לכאן. כדי לאהוב קבוצה וללוותה במשך עונה שלמה, בבית ובחוץ, צריך לאהוד את הפועל קטמון ירושלים.

אבל, שלא תחשבו לרגע שלאוהדי ברצלונה היו הפעם 90 דקות קלות יותר בניצחון הגדול על מילאן
מאשר בכל אחד ממשחקי הפועל קטמון. פתאום ראיתי את אוהדי הקבוצה הגדולה בעולם מזיעים, בוכים ועוצרים את הנשימה לאורך כל המשחק, רועדים שמא האיטלקים יצליחו בכל זאת להבקיע שער חוץ בקאמפ נואו, ומודים לאפיפיור החדש, בכל פעם כאשר כדור אימתני נורה לכיוון הרחבה של ברצלונה. אך שיא תפילות ההודיה לאפיפיור הארגנטינאי הגיעו, כאשר הכדור המסוכן ביותר של מילאן ניתז מהקורה של המארחים. בשניות האלה הייתה דממה בקאמפ נואו. דומה היה שכולם נושאים תפילת הודיה אישית לבורא העולם על הנס הגדול הזה. כן, לא רק הפועל קטמון זקוקה לעתים לנס, כדי לחלץ ניצחונות היסטוריים מיריבותיה.גם קבוצת האוהדים (!) מברצלונה חייבת אותם ברגע הנכון ביותר.

גד ואילן ליאור

אין ספק. זאת הייתה
חוויה מסוג אחר, ובכל זאת לאחר החזרה לארץ – דרך ציריך המושלגת, ואובך אימתני בנתב"ג, שאילץ את המטוס שלנו לבצע נחיתת ביניים מוזרה בעמאן – התגעגעתי להפועל קטמון ירושלים. לראשונה לא ליווינו בשבוע האחרון את השחקנים עם התלבושת האדומה הנכונה למשחק החוץ עם מכבי יפו, וכנראה שחסרנו שם. זה היה חייב להגיע מתי שהוא – וזה הגיע – הפסד ראשון 1-0 של הפועל קטמון ירושלים, שצברה כבר 43 נקודות ליגה העונה, למכבי קביליו יפו. לפחות הפסדנו לקבוצת אוהדים, הגם שכעת היא ניצבת רק 6 נקודות מהאדומים שלנו.

אז זהו. ביום ששי הקרוב, חוזרים למציאות, למשחק בית באצטדיון טדי, שקיבולתו תעלה בקרוב ליותר מ-30 אלף צופים, פחות משליש מהקאמפ נואו, ובכל זאת אצטדיון ביתי נאה ומרשים. מכבי בת-ים עשתה לנו צרות בסיבוב הראשון, עם 2-2 מרגיז, והפעם חייבים לנצח אותה. זאת ועוד: שמיטת נקודות במחזור הזה עלולה לעלות הבוקר, שכן השתיים שבעקבותינו – בית"ר כפר סבא עם 40 נקודות ומכבי יפו עם 37 נקודות - מתמודדות ביניהן, ולכן ללא ספק לאחת מהן או אף לשתיהן יתווספו נקודות ליגה חשובות במחזור ה-23.

אבוא לטדי עם הזכרונות הכל כך נעימים ממסי, אינייסטה, וויה, צ'אבי, פויול וחבריהם, אך יותר מכל ארצה ששי, סמיר, עקיבא, עמית, עוז וחבריהם – ישאירו שוב 3 נקודות בבית. יום אחד, אני מאמין בחלומי, אוכל להקיף את הצוואר בצעיף אדום בקאמפ נואו והפעם לקוות לניצחון האדומים.

השרב הכבד לא ימנע מאיתנו לבוא בינתיים לטדי ולעודד את האדומים
שלנו ביום ששי, כדי שינצחו את עירוני בת-ים, ויקרבונו עוד לליגה הלאומית. יאללה הפועל!