די, חאלס, אין לי כוח יותר, הפגרה הזאת גמרה אותי.
אני חייב קצת כדורגל לוריד. טל דורון מתגעגע.
11/09/2012
צפו בקליפ פתיחת העונה (צילום ועריכה: דאפי ספונר)
אז נכון - היה יורו והיו בחירות לעמותה, היו מלפפונים והיה אקשן – כפיר מלול אאוט-אסף עזו אין, כן דן רומן-לא דן רומן, כן איחוד-לא איחוד. עכשיו יש אפילו ליגת על, נבחרת, מוקדמות של ליגת האלופות. באמצע יש דברים קצת פחות חשובים כמו חיים, משפחה, חברים, עבודה, אולימפיאדה, מעבר דירה וכל אלה.
אבל כשאני אומר כדורגל אני מתכוון לתשוקה, לדבר האמיתי: לחיידק שלנו ולסם שלנו –הפועל קטמון ירושלים. אני מודה- אני מכור, שמדרדר את הסובבים אותו, ואני לא יכול לחכות כבר למנה הבאה שלי.
החיידק שלנו - הפועל קטמון ירושלים (צילום: גיא יצחקי)
וזה מוזר. זה מוזר כי זאת ליגה מסריחה, ויש כאן מגרשים שגן סאקר יותר טוב מהם, ופציעות מדומות בדקות אחרונות, ושיפוט גרוע, ובואו נודה על האמת - רמת כדורגל בינונית מינוס. ובכל זאת, איך שהוא אני עדיין אופטימי. אני חושב שצמד השיחות המשפחתיות מהתקופה האחרונה שמובאות כאן ימחישו, לדעתי, את התחושות שלי בצורה הטובה ביותר.
טלפון מאמא, ביום שישי בבוקר, שבוא אני אמור לחזור הביתה: אמא: טלוש, מתי אתה מגיע הביתה? אני: אגיע מאוחר יחסית.. סביבות אחר הצהריים... אמא:מה? למה? היית חולה כל השבוע.. אתה לא מת לחזור הביתה? אני: כן, אבל יש משחק אימון של הפועל, ממש קרוב אליי בחדרה... אמא: (צוחקת) טוב, אתה חולה נפש.. [ניתוק]
טל דורון ואחיו. מחכים למוצ"ש
ארוחת ערב משפחתית: אני: גילי, עוד לא היית במשחק של קטמון, נכון? גילי (בת דודה): נכון, הבטחת שתיקח אותי... אני: עליי, במוצ"ש הבא פותחים עונה, אני אקח אותך. מה עם אביב, היא רוצה לבוא? אביב (בת דודה, אחות של גילי): מה לי ולכדורגל? אני: יאללה בואי, יהיה כיף, חוויה. אילי גם תגיד לך שזה ממש כיף! הי אילי אולי גם את תבואי? אילי (אחותי): וואלה. יאללה אביב, בואי נלך, זה נורא נחמד. אני: בילוי משפחתי. אז יוסי (דוד שלי, אבא של גילי ואביב ואוהד כורסא) אתה בא גם. מה, שתי הבנות שלך יבואו ואתה לא? יוסי: וואלה יכול להיות מגניב, נגד מי משחקים? אני: נגד האימפריה מכפר שלם. אבא שלי (ואוהד כורסא בעצמו): אבל זה לא כוחות, אנחנו רק קבוצה אחת והם כפר שלם... חחח.. אוי זה טוב... אני: אולי במקום לקשקש תבוא גם? תראה - כל המשפחה הולכת... אבא: ומה סבתא, לא משפחה? אני: וואלה, סבתא , רוצה לבוא עם כל הנכדים לכדורגל? סבתא: טלילי, אתה מכיר אותי, אם הנכדים מזמינים אותי, אני מגיעה! אני: רואה אבא, אפילו סבתא באה! אבא: אם סבתא באה אני בא, נקרא גם לרמי ויהלי (אחיו הקטן של אבי והבן שלו, אוהדים מרחוק).
בסוף כמעט כל המשפחה המורחבת מגיעה למשחק.
כל המשפחה במגרש (צילום: גיא יצחקי)
אז למה אנחנו עדיין אופטימיים? כי בסופו של יום יש לנו כאן אהבה וקבוצת כדורגל שהיא שלנו, באמת שלנו בלי חוכמות. והדבר הגדול הזה מחזיק מים כבר 5 שנים. אז איך אפשר שלא להתרגש?!
מה שנותר לי ולכם זה רק שיגיע כבר מוצ"ש ואז להכנס למכונית, לזהות את אור הזרקורים של טדי מרחוק, להגיע למגרש (ולא לאחר!). להרגיש את פעימות הלב מתעצמות, להכנס, לראות את הבחורים באדום שחור מתחממים על הדשא, לתפוס את המקום על הטריבונה ולהתחיל לשיר, בשמחה, שלא תדעך, לא משנה כמה שנים עוד נתקע בליגה המקוללת הזאת, או איזה סוף עונה מחורבן היה לנו בעונה שעברה. כי התרגשות כזאת של התחלה מחדש, של פתיחת עונה אחרי פגרה ארוכה, משמחת תמיד לא משנה מה. כי אנחנו, כמו שאמר אחד מגדולי האדומים בכל הזמנים, עדיין אופטימיים.
אנחנו, כמו שאמר אחד מגדולי האדומים בכל הזמנים, עדיין אופטימיים (דודו גבע ז"ל)
.jpeg)
