סיפור מאת חיים ברעם
כל העיר, 11 אוקטובר 2017
גלות
יעקב קפלן לא חגג את יום הולדתו השישים. לבו קצת נצבט מעצם העובדה שכל בני משפחתו שכחו לגמרי את ציון הדרך החשוב הזה בחייו. בעיניהם, קפלן לא היה חשוב במיוחד, אלא מעין דמות זניחה ומוזנחת, אדם שסוף חייו העלובים כבר הגיע מבלי שהדבר הזה יבוא לידיעתו. בערב התיישב ליד המחשב המיושן, והקליד עליו הרהורים של כלום, הגיגים קלושים ועובדות תלושות מכל הקשר. הוא ניסה להבין מדוע שמח כל כך שעמוס עוז לא קיבל גם הפעם את פרס נובל. קפלן כבר איתר בעצמו את התכונה המכוערת של שמחה לאיד ועוד יותר מזה את הקנאה העזה במצליחנים. בלבו פנימה הוא החשיב את עצמו לסופר, אבל מעולם לא פרסם דבר. שלושה סיפורים שכתב ל"הארץ" נדחו, ואשתו חני לגלגה עליו ועל פרי רוחו. הוא חשב שחני היא מרשעת איומה, ולא טעה הרבה. כיוון שחשש מאוד ממנה השתדל לשמור מרחק לא רק מחני אלא גם משני תאומיו, שהיו כרוכים מאוד אחריה. הם היו בני 17, וקפלן חשב שהם מכוערים כמו אימם. זו לא הייתה מחשבה נדיבה במיוחד אבל הוא הבין שהטינה כלפיהם איננה אלא חלקיק מהשנאה הבוערת שרחש לאשתו.
הוא היה פקיד זוטר בעירייה, לא חלם אפילו על קידום משמעותי ובמקום עבודתו נחשב לאיש תמוה וקודר. הוא לא הצטרף לשום פעילות פוליטית ולא הצביע בבחירות לוועד העובדים. הבוס של תא המפלגה בעירייה בא לשוחח עימו בנושא ורמז שהשתתפות בבחירות לוועד תקנה לו אשראי גדול בסבב המינויים העתיד לבוא. קפלן חייך ("חיוך ערפדי" קראו לזה במשרד) אבל לא הבטיח דבר. הוא התקשה להסביר שכל מאווייו בחיים מסתכמים בערגה לשקט מוחלט ולציפייה סבלנית לפנסיה. חני טענה שמעולם לא נתקלה באיש חסר שאיפות כמוהו. היא נסעה בכל שנתיים לאירופה בטיולים מאורגנים. בדרך כלל מצאה איזה גבר שהתאים לרומן מסעות קליל, וקפלן תמיד קיבל אותה בשובה בחיבה מתונה. היא תמיד הביאה איתה שי כלשהו, סוודר אפור, או חולצה בצבע בז' ("דומה לקיא", חשב קפלן). אחרי אחד הטיולים היא דיברה לעתים עם איזה גבר, "יואל" או "ג'ימי", סגרה את דלת חדרה וצחקקה בלי הרבה טאקט. קפלן נהג לצאת למרפסת ולהתבונן בבתיה המשמימים של שכונת רמות. לעתים כינסה את חברותיה למצג של שקופיות מהטיולים. הוא חשב שהתמונות היו משעממות עד מוות ושרוב המצולמים היו מכוערים. יעקב עצמו היה גבר די נאה, ונטה לשיפוטיות מופרזת בכל הנוגע להופעתם החיצונית של אחרים. הוא לא התרועע עם נשים אחרות, והיה די אדיש לצד הגופני ביחסים בין גברים ונשים. חני לא הייתה יפה, אבל היה לה גוף נהדר ותובעני. ההימנעות ממין התפתחה ליחסי איבה כמעט גלויים בין בני הזוג.
בחדר העבודה שמע את ילדיו משוחחים עם הדוד יוסף, האח של חני. התאומים דיברו על חדר ששכרו ברחוב שבזי בנחלאות, כדי לשכן את "אבא". עד כה לא שמע על כך דבר אבל בשלב מסוים מישהו סגר את הדלת בסלון והדיונים התנהלו בלחישה. הדברים עכרו באמת את שלוותו של קפלן. הוא הבין שהסטאטוס קוו, שהיה כל כך נוח לו, עומד להתערער. הוא יצא מן הבית, עלה על אוטובוס העירה ושתה בירה בבר קטן של צעירים לא הרחק ממגרש הרוסים. כדרכו היה שקט ומנומס, והתעלם לחלוטין מהמבטים הסקרניים שננעצו בו. רוב הנוכחים צפו במשחק כדורגל, אבל זה לא התאים לקפלן ולמצב הרוח שלו. קפלן הבין שהגיע הזמן לשאת רגליים משם.
הוא לא היה שתוי אבל העדיף ללכת ברגל הביתה. הלילה הירושלמי הצונן היטיב עימו, והוא החליט ללכת למיטה בשעה מוקדמת. לפני כמה שנים הם הפרידו בין חדר השינה לבין חדר אורחים קטן, שבו התמקם קפלן. הוא ציפה ללילה שקט, אבל חני דווקא השתוללה. היא קיללה אותו ובשלב מסוים אף ירקה עליו. קפלן לא הצליח להתאפק. הוא הלם באגרופו בפניה, נעל את חדרו הקטן ונכנס מיד למיטה. התאומים הגיעו הביתה יותר מאוחר, ראו את פניה המדממות של אימם ודפקו בחוזקה על דלת חדרו של קפלן. הוא התעורר, פתח את הדלת והתאומים תקפו אותו והפילוהו על הרצפה הקרה. "זה הסוף", אמר לו אסף, "אתה לא תהיה בבית הזה אפילו לילה אחד נוסף". הם איימו עליו בגלוי, ובכך חצו איזה רוביקון שאין ממנו דרך חזרה. חני בכתה בשקט כאשר בעלה ארז את חפציו ויצא מביתו בלוויית תאומיו. הם הזמינו מונית ובתוך דקות ספורות הגיעו לרחוב שבזי. אסף נתן לו מפתח יל מיושן והתאומים לקחו את חפציו לדירה מעל המכולת. להפתעתו היא הייתה משופצת ומסודרת, עם מקלט טלוויזיה ומטבח מצויד היטב ונוצץ. "עבדתם קשה כדי לרפד בעבורי את מלכודת הדבש הזו" אמר קפלן, לא זכה לתשובה וידע ששוב לעולם לא ישוחח עימם. הם עזבו, סגרו את הדלת בעדינות כאילו לא רצו להוסיף עוד מערכה למחזה הבלהות שכל המשפחה עברה. קפלן פתח את הטלוויזיה, ראה שהיא עובדת היטב, ורווח לו. הם לא מבינים עד כמה הוטב לי עכשיו, חשב לעצמו. השכונה נראתה לו צבעונית ומסבירת פנים. הוא התקלח, צפה שעות בטלוויזיה ונרדם על הספה. רק בשעות הקטנות של הלילה עבר לחדר השינה. גם הוא היה מצויד היטב, עם סדינים נקיים בארון ומראה גדולה שהייתה קבועה בדלת.
בבוקר התעורר קצת מאוחר, לא ידע בדיוק היכן הוא נמצא ושמע רעשים של משאיות גדולות שפרקו את מטענן ליד המכולת. הרעש לא הפריע לו במיוחד. קפלן טלפן לבוס שלו בעירייה וסיפר שיש לו חום גבוה. הוא לא ידע למי לספר שעבר דירה. הוריו כבר נפטרו, שני אחיו חיו בארצות הברית, וחבריו המעטים לא יבינו את מצוקתו. "בעצם, הם לא יבינו את אושרי", מלמל לעצמו. עתה התאכלסה אצלו תחושה חדשה של אושר צרוף. הוא מצא בית קפה קטן בשכונה, שתה קפה איטלקי טעים ובריוש, והבין שהוא אדם חופשי. הוא לא היה משועבד לשום יצרים מיוחדים, הסתפק במועט וקנה כמה מצרכים במכולת. "אין הרבה אשכנזים בשכונה", אמר בעל המכולת. קפלן רק חייך ואמר שהוא מרגיש נהדר ברחוב הזה. הוא היה ירושלמי מובהק, והבין שהשתלבותו המהירה בשכונה היא מובטחת. אחר כך הוציא סכום כסף גדול מהכספומט, קנה כמה ספרים ועיתונים והגיע לתקופת החגים במצב רוח מעולה. בערב שמחת תורה פתח את חלונו לרווחה ושמע את הזמירות שעלו מבית הכנסת של התימנים. הוא לא היה בבית כנסת כבר ארבעים שנה, ועתה הרגיש שאיש אינו כופה עליו או אפילו מפציר בו לקיים מצוות כלשהן.
אחרי החג שב לעבודתו וצפירה הוותיקה, שנחשבה למרשעת על לא עוול בכפה, טענה שחל בו שינוי גדול. קפלן רק חייך וגם זו הייתה בשורה מרעישה לחבריו בעבודה.
חיים ברעם
|
נשלח - 11/10/2017 : 23:16:52
