הפועל קטמון, קבוצת האוהדים הברנז'אית והטרנדית, מביאה רוח חדשה
תוך שמונה שנים הפכה הפועל קטמון להצלחה חברתית מסחררת, כזו ששמה את הפעילות הקהילתית במרכז. העלייה לליגה הלאמית ומשחק הפרישה של שי אהרון כבר נתנו סיבה לחגוג
עירד צפריר
02.05.2015 14:00
הפועל קטמון הפכה תוך שמונה שנים להצלחה חברתית גדולה בהרבה מהצלחתה המקצועית. אנשים שמעולם לא אהדו את הפועל ירושלים מצטרפים לקהל הרחב, הפעילות הקהילתית נפלאה והאוהדים ממתגים עצמם כזן נדיר בספורט הישראלי – דגלי גאווה, התנגדות לגזענות ולקללות. רבים מתחברים לכך, אחרים רואים בהם את אלה שבטוחים שהשמש זורחת להם מהישבן. מי שיחפש בציציות תמיד ימצא נפילה כזו או אחרת של בעל תפקיד שנהג פעם באלימות או שחקן שהתפרע בדרבי. בכל זאת, זה עדיין כדורגל וגם אלי אוחנה עדיין בן זונה בשירים.
אני מגיע לחגיגות העלייה בטדי והראשון שעובר מולי בחוץ זה חבר הכנסת אילן גילאון, מסיע שני נכדים על הקלנועית. עובר את הקרוסלה ליד גיא לרר, נכנס ליציע ושומע את הכרוז היום, יהונתן כהן, מלהג על יום חג שאין מתאים ממנו, 1 במאי, והקהל שר על הפטיש, המגל והאינטרנציונאל. זוהי טעימה קטנה מהפועל קטמון, קבוצת האוהדים הברנז'אית והטרנדית, שככזו גם יוצרת לעצמה אט אט בידול – תחושה של רוח שונה ורעננה שהולכת לנשב עוד שנים רבות, אולי אפילו בחלונות הגבוהים של הכדורגל הישראלי.
הממוצע במשחקי בית נע סביב 1,000 אוהדים, אבל חגיגות העלייה ללאומית מביאות את הקהל הרחב והדובר איתן פרי מכריז בחיוך: "יש 5,000 איש אז נדווח על 7,500". כמות האנשים המעודדים נמוכה, אבל היציע המערבי נראה כמו הפנינג - משפחות, ילדים, נשים ותיירים. האטרקציה: משחק פרישה לשי אהרון שבטקס לכבודו עולה לדשא גם החבר ג'ורדי קרויף (חלק מהקהל מוחא כפיים, האולטרס מהבריגדה מקללים).
בטקס מוצג אהרון כ"סמל הגדול ביותר של הפועל ירושלים בעידן המודרני" וההגדרה מחייבת. דקה שנייה וכבר עונשין מ-11 מטר והאוהד לצדי כבר יודע: "קלאסי, שי מחטיא פנדל במשחק הפרישה", ואכן השוער הודף. חדי הזיכרון מציינים שגם במשחקו הראשון בקטמון הוא החטיא פנדל. לא עובר זמן רב ועוד אחד נשרק. "הוא יבעט צ'יפ למרכז השער", מתנבא אוהד אחר ופוגע בול, כמו גם השוער של קרית אתא שלא מהמר וקולט את הבעיטה בקלילות מביכה.
רק שקרית אתא, שהתחברה היטב לאווירת החג ואפילו פרגנה במסדר כבוד בעלייה לדשא, לא באה להפריע ואהרון החלוד, שהעובדה כי לא שיחק או התאמן כל העונה ניכרה היטב ביכולתו, בכל זאת הצליח לדחוק שער ולבשל אחד נוסף ב-55 דקות. את הפוסטר של מספר 10, עוז "ג'ורג' בסט" צבאג, מוכרים ביציע בעשרה שקלים ("כל אחד חייב אגדה כזו על הקיר"), הקהל שר לו "ולא אכפת לי שאומרים הוא לא מהיר" (לפי "רוצה בנות"), אבל בליגה א' צפון החלשה המגנים רואים לו בעיקר את הגב. ומי שלא רואה, למשל עיוורים שהתארחו ביציע, חווים זאת באמצעות חוש השמיעה משידור חי של משה גרטל ואבי מלר.
נגמר 2-4, אם זה משנה. מטיבי הלכת גם ככה חיכו בעיקר לקינוח בפאב הסירה. השחקנים התקבלו באהבה אדירה, עלו למרפסת מעל כולם והאלכוהול נשפך לכל עבר. גם השירים, שבטדי המשפחתי קצת מנומנמים, הרבה יותר עוצמתיים בסמטה הירושלמית העתיקה. כששי אהרון יורד לעם אני שואל אותו למה בעט "פאננקה" בפנדל השני. "הקשבתי לשליח השטן, אבירם ברוכיאן. הוא אמר לי 'תבעט לו צ'יפ, השוער ייפול'". לא נפל, לא נורא. גם קטמון לא אמורה ליפול שוב. בטח לא אם קריירת הניהול של שי אהרון תהיה כמו האישיות שלו ופחות כמו היכולת האישית.
|
נשלח - 02/05/2015 : 21:05:05
