| משתמש |
 לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי...  |
|
האדום מהכפר 
581 הודעות |
 נשלח - 20/05/2013 : 06:02:56
|
אני יודע שימים טרופים אלו, ימים של החלטות, ימים של חשבון נפש, ימים שיקבעו לאן העתיד של הקבוצה הכל כך מיוחדת הולך.
ועם זאת, הרגשתי שזה הזמן המתאים לספר את הסיפור שלי.
לאלה שאין להם אורך רוח כרגע לקרוא...זה בסדר גמור, אני מבין אותם ומכבד אותם.
ולאלה שיבחרו לקרוא...מקווה שתהנו (:
(וסליחה מראש אם הסיפור ארוך מדי, ככה יצא, אני מבטיח סוף טוב...)
אז מאיפה להתחיל?
אולי מאיפה שהכל התחיל...
שנת 93...איצטדיון טדי...משחק האליפות של ביתר ירושלים.
ואני שם, ילד בן 7 שזה עתה הגיע למשחק הכדורגל הראשון בחייו, ועוד למשחק אליפות.
זיקוקים, שירים, ריקודים, קהל חם...התאהבות ראשונה של ילד שזה עתה גילה עולם שלם וקסום.
מרוב שהזיכרון משם כל כך חזק, אני אפילו זוכר שאכלתי ביסלי פיצה(היום אני לא סובל אותו)
אח"כ המסלול היה ידוע, ללכת לספר לכל החברים איזו חוויה מטריפה.
להכריז בקול גדול "אני אוהד ביתר ירושלים"
להתחיל לאסוף מרצ'נדייז, צעיפים, חולצות, קלפים, חתימות.
ואחרי כמה שנים להתחיל לנדנד לאבא שיקח אותי למשחקים.
וככה יצא שב95-96 התחלנו אני ואבי ללכת למשחקים.
ובשנתיים שאח"כ להנות משתי אליפויות מדהימות, כולל משחק אליפות שני בדרבי נגד הפועל ירושלים.
אבל אבא שלי לא היה באמת אוהד אמיתי, וגם לא אף אחד במשפחה, וגם לא היה חבר קרוב שהיה אוהד שרוף שיגרור אותי.
כך שיצא שבתאכלס הייתי אוהד הצלחות, אוהד משחקים גדולים, ואחרי שתי האליפויות שביתר התחילה לדעוך, גם האהדה שלי דעכה.
מאוהד שאחת לחודש לפחות היה פוקד את יציעי טדי, הייתי מגיע למשחק או שניים בעונה במקרה הטוב.
אפילו לגמרים של הגביע ההם נגד הפועל ת"א לא הגעתי...
הייתי מאזין למשחקים בשירים ושערים, רואה את התקצירים אח"כ בדקה ה91.
אוהד מעגל שני אם תרצו, עדיין לא אוהד כורסא, אבל בדרך לשם.
כשהגעתי לתיכון בירושלים(עד אז הייתי בפרבר ירושלמי), יצא לי לראשונה להכיר את החיה המוזרה שנקראת "אוהד הפועל ירושלים בכדורגל"
במקרה יצא שהייתי בתיכון שהיה מאוד אדום(התיכון לאומנויות לסקרנים מביניכם).
ותמיד הסתכלתי על האוהדים האלה חצי ברחמים וחצי בהערצה, איך מצד אחד הם אוהדים קבוצה כל כך קטנה ולא משמעותית בנוף של הכדורגל הישראלי.
ומצד שני, אוהדים בלי תנאי, בלי הישגים, עם מעט מאוד רגעי שמחה ונחת, וזה באמת גרם לי לחיבה מסוימת, גם להם, וגם לקבוצה האדומה הסימפטית מהצד השני.
חשוב להגיד שלמרות היותי אוהד ביתר, לא הייתה בי מעולם שנאה, לא ליריבה האדומה, לא לשחקנים ערבים, אולי טיפה להפועל ת"א, כי באמת היה קשה שלא...
ובנוסף להיותי אוהד ביתר בכדורגל, הייתי גם אוהד בקטנה של הפועל ירושלים בכדורסל, כי אהבתי כדורסל, והייתי ירושלמי בכל ליבי, וזה מה שהיה לירושלים להציע לי בגזרה הזאת.
אז הייתי מגיע אחרי נצחונות גדולים עם צעיף של ביתר, ותמיד הייתי זוכה להתגרות מצד אוהדי הפועל ירושלים(ביניהם מיכאל אמן היקר)
אבל תמיד התייחסתי אל זה כיריבות ספורטיבית, ולא כשנאה של ממש.
הימים חלפו להם, האהדה לביתר הסתכמה בעיקר בצפייה במשחקים, לטדי כבר כמעט שלא הייתי מגיע, וגם כשהייתי מגיע זאת לא הייתה אותה הנאה טהורה כמו אז בתור ילד תם.
גם ימי הזוהר של גיאדמק את גומא לא הצליחו לרגש אותי, אז אומנם חזיתי במשחק אליפות שלישי, אבל כל הכסף והעדר שחקני הבית, גרמו לי די לבוז לביתר החדשה.
כמובן ששמחתי, אבל זה ממש לא היה זה...
הרגשתי שרק מהפך גדול בגישה, ומהפך גדול בקהל, יכול להחזיר אותי ליציעי טדי...אחרת זה יהיה סתמי.
את החסך בהעדר משחקי כדורגל של ביתר, התחלתי אט אט להחליף במשחקי כדורסל של הפועל ירושלים.
במהרה התאהבתי בקבוצה הזאת, בקהל הנאמן, באהדה הבלתי מתפשרת, ומצאתי את עצמי יותר ויותר ביציעי מלחה.
לפני מספר שנים כשעברתי לגור בירושלים, והיה פתאום הרבה יותר נוח להגיע למשחקי הבית והחוץ, מצאתי את עצמי עושה מנוי ומגיע כמעט לכל משחק חוץ.
ואז הגיע רגע המפנה...
שמועות הגיעו לאוזניי שיש משהו חדש בעיר, משהו מרגש, משהו שחייבים לבוא ולראות אותו מקרוב, "הפועל קטמון" שמו.
אז כמובן שבתור חובב כדורגל ואושיה ירושלמית ידעתי את כל הטלנובלה של סאסי-יונה-קטמון.
אבל מעבר להערכה על המהלך האמיץ לא ממש התעמקתי בעניין.
אבל אחרי ששמעתי חוויות מחברי ליציע במלחה, ועוד קצת מפה, ועוד קצת משם, החלטתי לנסות בפעם הראשונה בחיי, להגיע לטדי, עם צעיף אדום.
המשחק היה משחק העליה של הפועל קטמון לליגה ב', נגד ביתר אשקלון.
זאת בהחלט הייתה חוויה מדהימה, העידוד מאוד הזכיר לי את העידוד במלחה(בכל זאת, הברגידה וזה...)
אבל תמיד הייתי איש של כדורגל, ושמחה של גול לוקחת בכיס כמעט כל סל שבעולם.
וככה מצאתי את עצמי מתלהב ומתרגש מהפרויקט ההזוי הזה שנקרא הפועל קטמון.
בשנה שלאחר מכן כבר מצאתי את עצמי הולך אפילו למשחקים פחות חשובים וקריטים, בשביל החוויה, שישי בצהריים, מחיר שפוי, למה לא בעצם?
ופתאום מצאתי את עצמי מביא חברים למשחק הפרידה של אמיר גולה בגבעת רם.
ופתאום זה כבר ליגה א', זה לא צחוק, משם כבר עולים לליגה הלאומית, את הליגה הלאומית אני מכיר, זה אשכרה כדורגל.
ופתאום אני מוצא את עצמי לוקח ללב, כל גול שקטמון סופגת זה כמו סכין, וכל נצחון עושה לי את השבת.
לאט לאט התחלתי להפנים שזה כבר לא צחוק, זאת לא סתם חוויה של שישי בצהריים, זאת אהדה של ממש.
ופתאום קטמון מפסידים בלי הפסקה, ופתאום העליה בורחת, ואני כבר לא מסוגל להסתיר את האכזבה והכאב.
ואז הגיעה עונת 2012\2013 שחרצה את גורלי.
קטמון הפכה לחוויה שבשגרה, כבר לא הרגשתי באמת אורח בטדי, הרגשתי חלק מהנוף.
אותם פרצופים מוכרים, אותם חברים שהולכים מדי שבוע, זה כבר הרגיש לי טבעי כל העניין הזה.
ועדיין, נקרעתי מבפנים, מצד אחד צוהל בגולים של קטמון, מצד שני מתרגש מול הטלוויזיה בגולים של ביתר.
איזה מן אוהד אני, ותמיד דאגתי להבהיר לכולם שנאמנות היא התכונה החשובה ביותר של אוהד.
אז למי אני נאמן באמת? לקבוצה שגדלתי עליה? או לזאת שבאמת עושה לי חשק להגיע לראות אותה מקרוב?
ואז זה קרה. הצ'צ'נים הגיעו לביתר.
שמחתי מאוד, מבלי להכנס לפוליטיקה, זה היה מהלך שמבחינתי מאוד רציתי וחלמתי עליו.
מאוד הפריע לי להיות אוהד של הקבוצה הגזענית ביותר במדינה, ומאוד צרם לי שמעולם לא שיחק שחקן ערבי בביתר.
ראיתי בצעד הזה צעד מתבקש, צעד שיהפוך את ביתר לקבוצה נאורה, את האוהדים לחמים ואוהבים ומקבלים, ואולי סוף סוף ביתר תהיה מה שחלמתי עליה...
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
הבאת הצ'צ'נים רק חשפה את האמת הכואבת, הקומץ הוא לא קומץ...הוא הקהל של ביתר, וזה מה יש.
כל המלחמות האלה, הגזענות המכוערת, הצתת המשרדים בבית וגן...הרגשתי שלאט לאט אני מאבד כל אחיזה באהדה שלי לביתר.
המשחקים לאט לאט חדלו מלעניין אותי, הייתי מקליט ורואה בהילוך מהיר...אפילו התוצאה כבר בקושי עניינה אותי.
רק רציתי לחכות לראות מה יהיה עם הצ'צ'נים, מה יהיה עם הקהל, איך זה יסתיים כל הסיפור הזה.
כל הקטע של הקהל החצוי, התומכים מול הגזענים, זה היה נראה לי כמו רגע האמת של ביתר.
ואחרי שנים שהגעתי לטדי רק עם צעיף אדום, החלטתי לעשות נסיון אחרון באמת...
קבעתי עם חבר שהולכים ורואים בעיניים שלנו, מי זאת ביתר החדשה.
וכך הוצאתי את הצעיף הצהוב והמאובק מהמגירה, והגעתי לטדי למשחק רבע גמר גביע המדינה נגד מכבי חיפה.
כבר בדרך הרגשתי שעשיתי טעות, בדרך לאוטובוס ראיתי ברמזור אוטו עם צעיף צהוב, ביקשתי טרמפ, העארס שהיה על הגה נפנף אותי בגסות, נו מילא.
באוטובוס למלחה היו מלא עארסים קטנים עם צעיפים, מהילדים המעצבנים האלה שבא לך לתת להם כאפה שאולי תהפוך אותם בעתיד לאנשים נורמלים, נו מילא.
הגעתי לטדי, מהומת אלוהים, פקקים בכל מקום, בלגאן בקופות, צעקות, שוטרים, סוסים, אוהדי מכבי חיפה בהסגר, איפה השקט של קטמון איפה, נו מילא.
החבר מאחר, המשחק נדחה בחצי שעה, בדיקה בטחונית כאילו אני מחבל בפוטנציה, לחץ בשערים, בלגאן עם הכרטיסים המוזלים, משלמים עוד 50 ש"ח, נו מילא.
בפנים זה כמו ג'ונגל, ריח סיגריות בכל מקום, הכל צפוף, תורים בשירותים, המעברים כמו במחנה יהודה בשישי בצהריים, ואין מקום אחד נורמלי לשבת, נו מילא.
המשחק מתחיל, ביתר מוציאה שם רע לכדורגל, שני פסים הם לא מצליחים לחבר, איפה הטיקי-טאקה של קטמון איפה? נו מילא.
אבל מה שבאמת שבר אותי זה לא ה0-3 המשפיל, זה לא זה שביתר לא הגיעה לאף מצב, וגם לא זה שכל החוויה הייתה מגעילה במיוחד.
מה ששבר אותי זה שברגע סדאייב נגע בכדור, צרמו לי האוזניים מעוצמת הבוז שהקהל שרק.
ואני הייתי במערבי, סיפרו ששם מעודדים את סדאייב, אז סיפרו...ושיקרו.
אני היחיד שמחאתי כפיים בכל פעם שהוא נגע בכדור, היחיד.
והקהל הגזען ההוא מהמזרחי, זה שמספרים עליו שהוא הקהל הטוב בארץ, זה שמספרים עליו שהוא באש ובמים.
במשחק הכי חשוב של הקבוצה העונה, זה שהיה יכול להוביל אותה לתואר ולהופעה באירופה...
אותו קהל החליט לא לעודד, רק לקלל את איציק קורנפיין, זה מה שהם עשו במשך 90 דקות, לקלל את איציק קורנפיין, ולשרוק בוז לסדאייב.
באותו לילה הבנתי, ביתר ירושלים מתה, וגם אם היא לא מתה באופן מעשי, היא מתה עבורי באופן מוחשי.
הייתי צריך חוויה מתקנת, אז החלטתי שאני נוסע בפעם הראשונה למשחק חוץ בליגה א', ועוד לשעריים.
כן כן, הייתי בין ה100 המאושרים שהבטיחו את מקומם בבית הכלא שאותו אלתרו להיות מגרש כדורגל.
באותו משחק קטמון נראתה בדיוק כמו ביתר נגד חיפה, כבויה, עייפה, ואנטי כדורגל אחד גדול.
אבל אז הבנתי את ההבדל הגדול, זאת לא התוצאה, ולא הכדורגל, זה הרוח.
הרוח הקטמונית שגם בפיגור 3-0 לא מפסיקים לשיר ולעודד.
וגם אחרי הפסד משפיל 4-2 מודים לשחקנים ומוחאים להם כפיים.
באותו משחק הבנתי סופית שקטמון זאת הקבוצה בשבילי, כאילו נוסדה עבורי.
הגעתי עם עצמי לתובנות שאהדת כדורגל...נכון, זה הרבה יותר טהור אם זה מגיע מבטן ולידה, מהמשפחה, מהחברים, מהשכונה.
לאהוד קבוצה אחת מגיל 0 ועד סוף החיים.
אבל זה לא רק...יש עוד סוגים של אהדה.
ואהדה אמיתית מגיעה מהלב...
אז נכון שבהתחלה הרגשתי אורח בטדי, הייתי טרמפיסט ממוצע(ויש שיגידו שעדיין, וזה בסדר)
אבל זה השתלט עלי לגמרי, לא תכננתי את זה, לא בניתי על זה, אבל זה פשוט קרה.
במשחקים האחרונים כבר הרגשתי באמת חלק מהמאבק.
ההשלמה הזאת שלא משנה מה, אני מגיע לכפ"ס.
ההתרגשות לראות את מאות האדומים בכניסה, התצוגת עידוד המדהימה ביותר שראיתי אי פעם במשחק חוץ.
והגול ההוא של ליעד עובד, שהיה ברור שיהיה גול העליה, שכל כך הגיע לנו באותו יום.
הלחץ האדיר לפני המשחק מול ב"ש, וההתפרקות האדירה בגול של שלום עקיבא.
לאילת לא נסעתי ברגע האחרון כי לא הרגשתי טוב, אבל בחיים לא הייתי כל כך בלחץ מול מסך מחשב כמו שהייתי בשעתיים האלה.
ואז שבוע לוד...בחיים לא חשבתי שאהיה כל כך לחוץ מאיזו קבוצה קקיונית בתחתית ליגה א'.
פתאום אני מוצא את עצמי אשכרה קורא כתבות באתרים שעד לאותו זמן בכלל לא ידעתי על קיומם.
זה לחץ אמיתי, זה לא סתם...אני באמת לוקח את זה ללב..ולא בכאילו.
ביום של המשחק בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים, מעולם לא הרגשתי ככה לפני משחק של ביתר...
וההתפרקות הזאת ברגע שהבנתי שהעסק גמור...איזו הקלה אלוהית.
החגיגות בסירה...כמה טהור, כמה נכון, כמה אמיתי...
זאת לא הכמות זאת האיכות, מה זה 100 אנשים טובים ואיכותיים אחד אחד, לעומת 10,000 עארסים בגן סאקר?
תמיד חששתי מהרגע הזה שקטמון יעלו לליגה מקצוענית, ואם יהיה איחוד...מה אני אעשה?
אני אהיה באופן רשמי אוהד של הפועל ירושלים? יריבתה של ביתר?
אבל אחרי העונה הזאת שעברתי עם קטמון ועם ביתר...הבנתי שכן...אני אוהד הפועל ירושלים.
ואם יהיה דרבי? אני אהיה אדום, כי ככה הלב שלי בחר, וככה הרוח שבי בחרה.
לא בחרתי להיות אוהד ביתר, בחרו בשבילי, לקחו ילד תמים בגיל 7 ואמרו לו "אתה אוהד ביתר ירושלים"
ובמשך 20 שנה הייתי אוהד ביתר ירושלים.
אבל מגיע שלב בחיים שהבן אדם מחליט מה טוב עבורו, ומה נכון עבורו.
אנשים אוכלים 20 שנה בשר ואז מגיעים למסקנה שבשר זה רצח.
אז אני אהדתי 20 שנה את ביתר ואז הגעתי למסקנה שביתר זה רצח.
זה רקוב, זה רדוד, זה שטחי, זה גזעני, זה אלים...וזה ההפך הגמור ממה שאני רוצה מקבוצת הכדורגל שלי, וקהל האוהדים שאיתי.
ואסיים בכמה מילים באמת...מעומק הלב...בתור אוהד חדש של הפועל קטמון ירושלים...שזה עתה התאהב.
אחד הדברים שהכי גרמו לי להתאהב בקטמון ובקהל אוהדיה, זאת אווירת המשפחתיות המדהימה הזאת.
כולם משפחה, כולם שווים, כולם בגובה העיניים, מהמייסדים, דרך השחקנים, דרך ההנהלה, ועד אחרון האוהדים.
מהמשחק הראשון שהגעתי הרגשתי שייך, כי גרמו לי להרגיש שייך.
החברים שאיתם הגעתי למשחקים? ידעו שאני אוהד ביתר...
מיכאל אמן שראיתי כל משחק ומשחק, מי כמוהו ידע שאני אוהד ביתר...
אבל זה לא הפריע להם, וזה לא הפריע למיכאל.
מבחינתם אני מגיע למשחקים של קטמון עם צעיף של קטמון, אז אני אוהד קטמון, סוף פסוק.
במשחק האחרון נגד לוד הצלחתי להביא בחורה עדינה שמעולם לא הייתה במשחק כדורגל.
והיא אמרה לי "אני מפחדת ממשחקי כדורגל, שמעתי שיש אלימות, ויש קללות, ויש מכות, ואולי אני אפגע"
אז אמרתי לה שאני מבטיח לה שמלבד קצת קללות, לא יהיה שום דבר ממה שהיא חוששת שיהיה.
והיא הגיעה בסוף למשחק, והיא אמרה שזאת הייתה חוויה מדהימה, ושהיא תגיע למשחקים בשנה הבאה.
ככה זה קטמון, אי אפשר שלא להתאהב בדבר הזה, באנשים האלה.
קבוצה כל כך קטנה, שמביאה אושר כל כך גדול.
תודה לאנשים היקרים שגרמו לדבר הזה לקרות.
וגרמו לי להבין שעד עכשיו הייתי בצד האפל של הירח.
תודה לך הפועל קטמון, תודה שהגשמת גם לי חלום.
באהבה גדולה.
רן :-)
|
"סמל חרוט בלב, אותך אני אוהב, בשמחת ניצחון, ובהפסד כואב" |
נערך על ידי - האדום מהכפר ב-28/12/2017 02:58:39 |
|
|
לב אדום מקטמון
392 הודעות |
נשלח - 20/05/2013 : 09:19:33
|
רן
יותר ממרגש
הצלחת ללחלח את עיני
ממש כמו אחרי גול של הפועל קטמון ירושלים
תודה |
 |
|
|
menilub
77 הודעות |
נשלח - 20/05/2013 : 09:52:45
|
תודה לך רן.
מהטורים המרגשים שקראתי על קטמון.
מסביר הרבה מאוד על העמדה של רבים מבני דורי (המבוגרים יותר) לגבי האיחוד. חבל מאוד יהיה לסכן את מה שנבנה שהוא כל כך יחודי.
מני
|
|
|
|
איתן610
828 הודעות |
נשלח - 20/05/2013 : 10:36:13
|
רן,
אכן סיפור מרגש שמתמצת את הווית קטמון האמיתית.
תודה ששיתפת אותנו בסיפור שלך. |
|
|
|
האחים מרילי
1358 הודעות |
נשלח - 20/05/2013 : 10:50:36
|
מרגש. מכיר מקרוב מקרה דומה של נער , תינוק שנשבה במלתעות המחלה הצהובה. הוא כבר כמה שנים מגיע למשחקים שלנו ומעודד, אבל עדיין הגדיר את עצמו כאוהד ביתר. השנה בעקבות סיפור הצ'צ'נים קרה אצלו המהפך הסופי והוא היום אוהד שרוף של הפועל ירושלים.
נראה שקורה בעיר בזאת משהו שחיכינו לו שנים. אחרי שכבר כימעט התייאשנו. |
|
|
|
חיים ברעם
403 הודעות |
נשלח - 20/05/2013 : 17:33:55
|
| רן, תודה רבה! זוהי אחת הרשימות הטובות ביותר שקראתי באתר, ותאמין לי שאני קורא די קפדן. אם היינו מוציאים את הספר על קטמון, זה היה יכול לשמש במקום הקדמה. ניכרים דברי אמת, וכל מלה שלך הדיפה ניחוח נעים של כנות ורגש אותנטי |
|
|
|
grinder
11 הודעות |
נשלח - 20/05/2013 : 21:38:51
|
| שנים לא באמת הייתה לי זהות בכדורגל, עד שהגעתי למשחק לא כל כך מזמן נגד מכבי ב"ש, שבוע לאחר מכן כבר הייתי באילת ומעולם לא הרגשתי שייך ומחובר לקבוצת אנשים ולרעיון מהר כל כך. מקום שרוקן ממני את הציניות ועורר בי המון השראה. ואתה עכשיו גם גרמת לי לחשק לכתוב איזה טור קצר. נהנתי לקרוא, אחי! |
|
|
|
האדום מהכפר
581 הודעות |
נשלח - 22/05/2013 : 19:42:23
|
תודה לכולם!
חששתי לקבל תגובות קצת פחות אוהדות בגלל עברי הצהוב.
אבל כיף לגלות שגם כאן בין כותלי הפורום, האווירה המשפחתית והמחבקת היא בדיוק כמו זאת ביציע (: |
"סמל חרוט בלב, אותך אני אוהב, בשמחת ניצחון, ובהפסד כואב" |
|
|
|
האדום מהכפר
581 הודעות |
נשלח - 22/05/2013 : 19:44:25
|
ציטוט:
נשלח במקור על ידי menilub
תודה לך רן.
מהטורים המרגשים שקראתי על קטמון.
מסביר הרבה מאוד על העמדה של רבים מבני דורי (המבוגרים יותר) לגבי האיחוד. חבל מאוד יהיה לסכן את מה שנבנה שהוא כל כך יחודי.
מני
המון תודה מני.
סוגיית האיחוד היא אכן סבוכה.
אני לא מרגיש שבתור אוהד קטמון חדש יש לי באמת סיי בעניין.
אני כן אתבאס עם התחושה הנהדרת ביציעי טדי תהיה פחות מיוחדת.
אבל אני גם כן מסוגל להבין את המניעים לאיחוד, ואת המחויבות אליו.
בכל מקרה נראה שהדרך לאיחוד עדיין ארוכה...מה שיוחלט יוחלט, אקבל זאת בברכה (: |
"סמל חרוט בלב, אותך אני אוהב, בשמחת ניצחון, ובהפסד כואב" |
|
|
|
האדום מהכפר
581 הודעות |
נשלח - 22/05/2013 : 19:49:05
|
ציטוט:
נשלח במקור על ידי האחים מרילי
מרגש. מכיר מקרוב מקרה דומה של נער , תינוק שנשבה במלתעות המחלה הצהובה. הוא כבר כמה שנים מגיע למשחקים שלנו ומעודד, אבל עדיין הגדיר את עצמו כאוהד ביתר. השנה בעקבות סיפור הצ'צ'נים קרה אצלו המהפך הסופי והוא היום אוהד שרוף של הפועל ירושלים.
נראה שקורה בעיר בזאת משהו שחיכינו לו שנים. אחרי שכבר כימעט התייאשנו.
אכן מאוד מאוד דומה למקרה שלי (:
אני חושב שאפילו יותר מרגש, כי עבור נער המעבר הרבה יותר קשה.
יש אהדה יותר פנאטית, ולחץ של מה החברים יחשבו, ועוד כל מיני גורמים.
לי אישית היה הרבה יותר קל לעשות את המעבר כי רוב החברים שלי הם אוהדים הפועל...
אבל זה תמיד קצת מביך שהמשפחה שואלת "נו מה עם ביתר?" ואני צריך להגיד להם "ביתר כבר לא ממש מעניינת, אבל במשחקים של הפועל קטמון ממש כיף לי"
אני מקווה שמתישהו הם יפסיקו לשאול "מה עם ביתר?" ויתחילו לשאול "מה עם קטמון" (:
בכל מקרה רוב מכריי מבסוטים כי רובם לא אהבו את זה שאהדתי את ביתר, הם גם אמרו שזה לא מתאים לי.
הם גאים בי על המעבר המתבקש... |
"סמל חרוט בלב, אותך אני אוהב, בשמחת ניצחון, ובהפסד כואב" |
|
|
|
האדום מהכפר
581 הודעות |
נשלח - 22/05/2013 : 19:51:51
|
ציטוט:
נשלח במקור על ידי חיים ברעם
רן, תודה רבה! זוהי אחת הרשימות הטובות ביותר שקראתי באתר, ותאמין לי שאני קורא די קפדן. אם היינו מוציאים את הספר על קטמון, זה היה יכול לשמש במקום הקדמה. ניכרים דברי אמת, וכל מלה שלך הדיפה ניחוח נעים של כנות ורגש אותנטי
תודה חיים!
כבוד גדול לקבל תגובה מאישיות כל כך מוערכת ומכובדת (:
תדע שתמיד נהנתי לקרוא את הטורים שלך במקומונים הירושלמים, גם בתור אוהד ביתר תמיד ידעתי להעריך כתיבה טובה ואיכותית שבאה מהלב.
אני שמח לראות שאתה איתנו, נהנה מפירותיה של קטמון...
מגיע לך אחרי כל השנים האלה (:
תודה :-) |
"סמל חרוט בלב, אותך אני אוהב, בשמחת ניצחון, ובהפסד כואב" |
|
|
|
האדום מהכפר
581 הודעות |
נשלח - 22/05/2013 : 19:55:12
|
ציטוט:
נשלח במקור על ידי grinder
שנים לא באמת הייתה לי זהות בכדורגל, עד שהגעתי למשחק לא כל כך מזמן נגד מכבי ב"ש, שבוע לאחר מכן כבר הייתי באילת ומעולם לא הרגשתי שייך ומחובר לקבוצת אנשים ולרעיון מהר כל כך. מקום שרוקן ממני את הציניות ועורר בי המון השראה. ואתה עכשיו גם גרמת לי לחשק לכתוב איזה טור קצר. נהנתי לקרוא, אחי!
לגמרי מבין אותך.
החיבור הוא מיידי...
קשה להסביר אותו.
אומנם לי לקח קצת זמן להתבשל ולהגיע ליותר ויותר משחקים(שוב, בגלל היותי אוהד ביתר והקונפליקט שזה יצר לי)
אבל עכשיו אני לגמרי עם החיידק הזה.
אחרי המשחק מול לוד והחגיגות הייתה הרגשה גדולה של ריקנות..
"מה עכשיו לחכות 3 חודשים עד המשחק הבא?"
זאת בהחלט מחשבה לא קלה.
אבל העיקר שיש למה לחכות.
עם ביתר שנים הרגשתי שאני לא באמת מחכה לזה, זה פשוט מגיע...
תכתוב טור, זה מרגיש טוב ונכון.
אני בטוח שתקבל תגובות מעודדות כפי שאני קיבלתי :-) |
"סמל חרוט בלב, אותך אני אוהב, בשמחת ניצחון, ובהפסד כואב" |
|
|
|
חתול אדום
27 הודעות |
נשלח - 23/05/2013 : 17:19:39
|
רן שלום,
הזדהיתי מאוד עם הפוסט שלך ואני בטוח שיש עוד כמונו. הסיפור שלי דומה ושונה. אני ירושלמי מלידה, בן 48 היום. עד גיל 6 הייתי אוהד הפועל (לא יודע מאיפה זה בא) ואז נכנסתי לבי"ס המ"מ "רחביה". ילדי נחלאות עימם למדתי שכנעו אותי להפוך להיות אוהד בית"ר (לא היתה שום אלימות...עד כמה שזכור לי) ומאז נדבקתי ולא יכולתי להשתחרר מזה. לא שהייתי מאוד פעיל, לא הלכתי למשחקים אבל הייתי עוקב באדיקות ולוקח ללב הצלחות והפסדים. לא נפטרתי מזה - לא כשהייתי ב"שלום עכשיו" מגיל 16 ולא כשהתחלתי להצביע מרצ מגיל 18 ועד היום. עם השנים זה הפך להיות יותר ויותר קשה, אבל אין מה לעשות אוהד זה לנצח. מישהו סיפר לי שמצאו שאנשים ממירים את דתם יותר בקלות מאשר מחליפים את קבוצת הכדורגל שלהם. בשנים האחרונות הדיסונאנס הפך בלתי נסבל, בפרט השנה עם סיפור השחקנים הצ'צ'נים. ואז כמוך גילית את קטמון - דרך גיסי, אוהד הפועל מושבע מילדות, ודרך הבנים שלי שהלכו אחריו לקטמון. התחלתי ללכת למשחקים, להשבות בקסם ולהרגיש אוהד. ביציע פגשתי חבר עם סיפור דומה מאוד לשלי - שאלתי אותו "מה אתה עושה כאן?" והוא אמר "אני בשיקום". במשחק העליה פגשתי אותו שוב והוא הודיע לי שהוא משוקם סופית.
אני חייב להודות שלי עדיין קשה כמוך. יש דברים שבכל זאת מפריעים לי - הקללות נגד ביתר ומכות שאוהד קטמון רצה להכניס לאוהד ביתר שהתגלה ביציע ועודד את הקבוצה השניה (בשקט) - הייתי צריך להפריד ביניהם. אם בונים קבוצה על אהבה אין מקום לתופעות כאלו. המשימה שלי היא להפוך לאוהד בלב שלם ועוד יותר מזה לשכנע את אשתי לבוא - אצלה כל הקבוצות והאוהדים הם כמו ביתר וקשה לי לשכנע אותה אחרת. אז אני מחכה ומקווה שהמילים הללו יעזרו לעוד אוהדי ביתר/קטמון לצאת מהארון ולאוהדי קטמון בלבד לחשוב עוד פעם לפני שהם שרים על "השנאה למנורה".
יואב (מחשבון המשתמש של הבן שלי) |
|
|
|
רוברט נסטה מארלי
658 הודעות |
נשלח - 23/05/2013 : 18:58:23
|
סיפורים מרגשים הנה בקצרה הסיפור שלי ואיך כמעט נהיתי אוהד ב*תר ואיך אבא שלי היציל אותי ברגע האחרון, תודה אבא .
הכל היתחיל בערך בגיל 6 בגן חובה. שניים או שלשה ילדים דיברו על משחק של ב*תר שהם הולכים לראות בערב. אני שלא ידעתי ביכלל כמה שחקנים יש בקבוצה, מה זה חוץ וקרן, שלא לדבר על הפועל הושפעתי מילדי הגן וחשבתי שגם אני בעד ב*תר (המילה אוהד עוד לא היתה מוכרת בלקסיקון) אני לא זוכר בידיוק איך היתפתחו הדברים אבל יום אחד אמרתי לאמי שאני רוצה חולצה של ביתר. אמי די הופתה מהיציאה המוזרה ואמרה לי שהיא חושבת שאבא שלי לא יוהב את הרעיון ושאני ידבר על זה איתו. לא היתיעשתי ואמרתי גם לו שאני רוצה חולצה של ב*תר. בלי לחשוב פעמיים אבא שלי היבהיר לי חד וחלק שלבית שלנו לא תיכנס חולצה של ב*תר ואני לא יהיה אוהד שלהם! אם אני בכל זאת ממש רוצה אז הפועל זה בססססדרר. ששאלתי למה אבא שלי היסביר לי כל מיני דברים על פראי אדם חולגנים וגזענים. לא היבנתי בדיוק על מה הוא מדבר אבל הבנתי שאין סיקוי. ככה ויתרתי על הרעיון ועברו לי כמה שנים בלי שמץ של כדורגל עד שבערך בגיל 14 פיתחתי חיבה מסוימת להפועל תל אביב שנבעה בעיקר מאנטי ב*תר ומכבי ותפאורות מדהימות של הפועל תל אביב: שלטים ב10 שפות נגד גזענות, פועלי כל העולם היתאחדו וכו'. החיבה להפועל תל אביב עדיין קיימת אבל על אש קטנה. המשחק הראשון שהלכתי לראות היה המשחק השלישי של קטמון והראשון בטדי נגד קריית מלאכי. היה מדהים, היתאבתי בהפועל ומאז אני נוסעה כמעט לכל משחק חוץ ובית. יאללה הפועל! |
avanti livorno
|
|
|
|
orky
714 הודעות |
נשלח - 24/05/2013 : 10:53:24
|
| כנראה שזה הפוסט המרגש ביותר שהיה בפורום הזה.. תמשיכו חברים, תמשיכו. |
|
|
|
חתול אדום
27 הודעות |
נשלח - 24/05/2013 : 11:25:22
|
רוברט נסטה מארלי- בדיוק לאנשים כמוך הפוסט הקודם שלי כיוון. אלו שמתעקשים לכתוב בית"ר עם כוכבית ומגדירים את עצמם "אנטי-ביתר".
אין כאן מקום לקבוצה המתקיימת משנאה, אסור לנו להתדרדר לרמה הזאת. |
נערך על ידי - חתול אדום ב-24/05/2013 11:28:19 |
|
|
|
לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי... |
|
|
|
