| משתמש |
 אשקלונה  |
|
בלאש ביקו 
864 הודעות |
 נשלח - 23/12/2009 : 21:27:01
|
טוריה, אם חסרים אנשים להסעה תרשום עוד ארבעה, אולי שישה.
אם לא, תשחרר אותנו לפרייבטים, בכל זאת, זקנים. |
 |
|
|
קטמון ותיק
2510 הודעות |
נשלח - 24/12/2009 : 09:11:36
|
ירושלים נגד אשקלון המאבק והנצחון הראשון - בגירסה המודרנית ובגרסה המקראית:
גוליית
כוורת
מילים: אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון
לחן: דני סנדרסון
זהו שיר מאוד עצוב
הנושא כזה כאוב,
אם תשים תחבושת,
לא יעזור לך שנתיים.
הגיבור של הסיפור
להגיד אותו אסור,
נגלה רק שהשם שלו
כמו אפריים.
יום אביב בכפר קטן
ציפורים שרות בגן,
נמלה עוברת
אך המנגינה נשארת.
בחצר נולד תינוק
ומיד התחיל לצעוק
"לא קוראים לי 'פריים -
שמי גוליית ולא אחרת!"
כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל,
גיבורים ברחו הביתה,
לוחמים זייפו ת'גיל.
הם קראו לו "השד מאשקלון".
בגנון אמר שלום
ילדים עברו לדום,
בן חמש וכבר הספיק
להביא הביתה סלע.
התאמן כל יום שעות
בלהפריע לחיות,
יש אומרים היה לו קול
נמוך מים המלח.
כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל
גיבורים ברחו הביתה
לוחמים למדו חליל
הם קראו לו בשקט מרחוק.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית
מקווה שגם הפעם
הוא יחשוב אותי נחמד.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית,
מקוה שלא ידרוך עלי,
יעשה אותי גמד.
דוד מלך ישראל
קם בבוקר לטייל,
מרחוק רואה המון סואן
צועק "הצילו!"
בלי לחשוב יותר מיום
התייצב על המקום,
חוץ משני גמלים וגדי
עוד לא ידעו אז מיהו.
"בוא אלי, גוליית נחמד,
שב אצלי על כף היד."
"ככה מדברים?"
שאל גוליית באשקלונית.
דוד מלך התעצבן,
"הרוגטקה תנגן!"
אבן לעברו ירה,
קלע לו בול בפוני.
כל התנ"ך אמר תודה והתרגש,
"אם תרצה להיות מלכנו,
תתקשר מחר בשש"
ומאז לא שמעו אותם אומרים,
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית
מקווה שגם הפעם
הוא יחשוב אותי נחמד.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית,
מקוה שלא ידרוך עלי,
יעשה אותי גמד.
מקווה שלא ידרוך עלי
מקווה שלא יקפוץ עלי
הנה בא אלינו גוליית
שמואל א פרק יז
א ויאספו פלשתים את-מחניהם, למלחמה, וייאספו, שוכה אשר ליהודה; ויחנו בין-שוכה ובין-עזקה, באפס דמים. ב ושאול ואיש-ישראל נאספו, ויחנו בעמק האלה; ויערכו מלחמה, לקראת פלשתים. ג ופלשתים עומדים אל-ההר, מזה, וישראל עומדים אל-ההר, מזה; והגיא, ביניהם. ד וייצא איש-הביניים ממחנות פלשתים, גולית שמו מגת: גובהו, שש אמות וזרת. ה וכובע נחושת על-ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש; ומשקל, השריון--חמשת-אלפים שקלים, נחושת. ו ומצחת נחושת, על-רגליו; וכידון נחושת, בין כתפיו. ז ועץ חניתו, כמנור אורגים, ולהבת חניתו, שש-מאות שקלים ברזל; ונושא הצינה, הולך לפניו. ח ויעמוד, ויקרא אל-מערכות ישראל, ויאמר להם, למה תצאו לערוך מלחמה: הלוא אנוכי הפלשתי, ואתם עבדים לשאול--ברו-לכם איש, ויירד אליי. ט אם-יוכל להילחם איתי, והכני--והיינו לכם, לעבדים; ואם-אני אוכל-לו, והכיתיו--והייתם לנו לעבדים, ועבדתם אותנו. י ויאמר, הפלשתי, אני חירפתי את-מערכות ישראל, היום הזה; תנו-לי איש, ונילחמה יחד. יא וישמע שאול וכל-ישראל, את-דברי הפלשתי האלה; וייחתו וייראו, מאוד. {פ}
יב ודויד בן-איש אפרתי הזה, מבית לחם יהודה, ושמו ישי, ולו שמונה בנים; והאיש בימי שאול, זקן בא באנשים. יג וילכו שלושת בני-ישי, הגדולים--הלכו אחרי-שאול, למלחמה; ושם שלושת בניו, אשר הלכו במלחמה--אליאב הבכור ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה. יד ודויד, הוא הקטן; ושלושה, הגדולים, הלכו, אחרי שאול. {ס}
טו ודויד הולך ושב, מעל שאול, לרעות את-צאן אביו, בית-לחם. טז וייגש הפלשתי, השכם והערב; ויתייצב, ארבעים יום. {פ}
יז ויאמר ישי לדויד בנו, קח-נא לאחיך איפת הקליא הזה, ועשרה לחם, הזה; והרץ המחנה, לאחיך. יח ואת עשרת חריצי החלב, האלה, תביא, לשר-האלף; ואת-אחיך תפקוד לשלום, ואת-ערובתם תיקח. יט ושאול והמה וכל-איש ישראל, בעמק האלה; נלחמים, עם-פלשתים. {ס}
כ וישכם דויד בבוקר, וייטוש את-הצאן על-שומר, ויישא וילך, כאשר ציווהו ישי; ויבוא, המעגלה, והחיל היוצא אל-המערכה, והרעו במלחמה. כא ותערוך ישראל ופלשתים, מערכה לקראת מערכה. כב וייטוש דויד את-הכלים מעליו, על-יד שומר הכלים, וירץ, המערכה; ויבוא, וישאל לאחיו לשלום. כג והוא מדבר עימם, והנה איש הביניים עולה גולית הפלשתי שמו מגת ממערכות פלשתים, וידבר, כדברים האלה; וישמע, דויד. כד וכול איש ישראל, בראותם את-האיש; וינוסו, מפניו, וייראו, מאוד. כה ויאמר איש ישראל, הראיתם האיש העולה הזה--כי לחרף את-ישראל, עולה; והיה האיש אשר-יכנו יעשרנו המלך עושר גדול, ואת-בתו ייתן-לו, ואת בית אביו, יעשה חופשי בישראל. {פ}
כו ויאמר דויד, אל-האנשים העומדים עימו לאמור, מה-ייעשה לאיש אשר יכה את-הפלשתי הלז, והסיר חרפה מעל ישראל: כי מי, הפלשתי הערל הזה, כי חירף, מערכות אלוהים חיים. כז ויאמר לו העם, כדבר הזה לאמור: כה ייעשה, לאיש אשר יכנו. כח וישמע אליאב אחיו הגדול, בדברו אל-האנשים; וייחר-אף אליאב בדויד ויאמר למה-זה ירדת, ועל-מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר--אני ידעתי את-זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת. כט ויאמר דויד, מה עשיתי עתה; הלוא, דבר הוא. ל וייסוב מאצלו אל-מול אחר, ויאמר כדבר הזה; וישיבוהו העם דבר, כדבר הראשון. לא ויישמעו, הדברים, אשר, דיבר דויד; ויגידו לפני-שאול, וייקחהו. לב ויאמר דויד אל-שאול, אל-ייפול לב-אדם עליו; עבדך ילך, ונלחם עם-הפלשתי הזה. לג ויאמר שאול אל-דויד, לא תוכל ללכת אל-הפלשתי הזה, להילחם, עימו: כי-נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו. {ס}
לד ויאמר דויד אל-שאול, רועה היה עבדך לאביו בצאן; ובא הארי ואת-הדוב, ונשא שה מהעדר. לה ויצאתי אחריו והכיתיו, והצלתי מפיו; ויקם עליי--והחזקתי בזקנו, והכיתיו והמיתיו. לו גם את-הארי גם-הדוב, הכה עבדך; והיה הפלשתי הערל הזה, כאחד מהם, כי חירף, מערכות אלוהים חיים. {ס}
לז ויאמר, דויד, יהוה אשר הצלני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה; {ס} ויאמר שאול אל-דויד לך, ויהוה יהיה עימך. לח וילבש שאול את-דויד מדיו, ונתן קובע נחושת על-ראשו; וילבש אותו, שריון. לט ויחגור דויד את-חרבו מעל למדיו ויואל ללכת, כי לא-ניסה, ויאמר דויד אל-שאול לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי; ויסירם דויד, מעליו. מ וייקח מקלו בידו, ויבחר-לו חמישה חלוקי-אבנים מן-הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר-לו ובילקוט--וקלעו בידו; וייגש, אל-הפלשתי. מא וילך, הפלשתי, הולך וקרב, אל-דויד; והאיש נושא הצינה, לפניו. מב ויבט הפלשתי ויראה את-דויד, ויבזהו: כי-היה נער, ואדמוני עם-יפה מראה. מג ויאמר הפלשתי, אל-דויד, הכלב אנוכי, כי-אתה בא-אליי במקלות; ויקלל הפלשתי את-דויד, באלוהיו. מד ויאמר הפלשתי, אל-דויד: לכה אליי--ואתנה את-בשרך, לעוף השמיים ולבהמת השדה. {ס}
מה ויאמר דויד, אל-הפלשתי, אתה בא אליי, בחרב ובחנית ובכידון; ואנוכי בא-אליך, בשם יהוה צבאות, אלוהי מערכות ישראל, אשר חירפת. מו היום הזה יסגרך יהוה בידי והכיתיך, והסירותי את-ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה, לעוף השמיים ולחית הארץ; ויידעו, כל-הארץ, כי יש אלוהים, לישראל. מז ויידעו כל-הקהל הזה, כי-לא בחרב ובחנית יהושיע יהוה: כי ליהוה המלחמה, ונתן אתכם בידנו. {ס}
מח והיה כי-קם הפלשתי, וילך ויקרב לקראת דויד; וימהר דויד, וירץ המערכה לקראת הפלשתי. מט וישלח דויד את-ידו אל-הכלי, וייקח משם אבן ויקלע, ויך את-הפלשתי, אל-מצחו; ותטבע האבן במצחו, וייפול על-פניו ארצה. נ ויחזק דויד מן-הפלשתי בקלע ובאבן, ויך את-הפלשתי וימיתהו; וחרב, אין ביד-דויד. נא וירץ דויד ויעמוד אל-הפלשתי וייקח את-חרבו וישלפה מתערה, וימותתהו, ויכרות-בה, את-ראשו; ויראו הפלשתים כי-מת גיבורם, וינוסו. נב ויקומו אנשי ישראל ויהודה ויריעו, וירדפו את-הפלשתים, עד-בואכה גיא, ועד שערי עקרון; וייפלו חללי פלשתים, בדרך שעריים, ועד-גת, ועד-עקרון. נג וישובו בני ישראל, מדלוק אחרי פלשתים; וישוסו, את-מחניהם. נד וייקח דויד את-ראש הפלשתי, ויביאהו ירושלים; ואת-כליו, שם באוהלו. {ס}
נה וכראות שאול את-דויד, יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל-אבנר שר הצבא, בן-מי-זה הנער אבנר; ויאמר אבנר, חי-נפשך המלך אם-ידעתי. נו ויאמר, המלך: שאל אתה, בן-מי-זה העלם. {ס}
נז וכשוב דויד, מהכות את-הפלשתי, וייקח אותו אבנר, ויביאהו לפני שאול; וראש הפלשתי, בידו. נח ויאמר אליו שאול, בן-מי אתה הנער; ויאמר דויד, בן-עבדך ישי בית הלחמי.
|
אתה, שאתה מנהיג/שהגעת לזה כי פיקפקת במנהיגים!
אז הרשה למונהגים/להטיל ספק!
[ב. ברכט, מתוך השבח לספק] |
|
|
|
אשקלונה |
|
|
|
