| משתמש |
 סיפור לימי ההמתנה  |
|
|
חיים ברעם 
403 הודעות |
 נשלח - 01/05/2013 : 00:27:02
|
אדום צהוב שחור, מאת חיים ברעם
מישהו ביקש ממני להעלות כאן קטע מתאים לימים האחרונים שלפני המשחק. גייסתי את הכישורים הטכניים שאין לי, והצלחתי לחתוך את הקטע הזה מכתב היד המקורי של ספרי. הוא קצת ארוך, אבל יש לי הרגשה שהאוהדים האדומים שלנו יזדהו איתו מאוד. מתנה לכולם, חיים
אבל באותו יום חמישי קריר, 48 שעות לפני שריקת הפתיחה בדרבי, לא הצלחתי להתרכז, ולכן קראתי בפעם המאה את מתיאו פאלקון של פרוספר מרימה בקובץ "פניני ספרות". הקורסיקני הגאה שהוציא להורג את בנו פורטונטו כיוון שהקטן הסגיר פושע נמלט שמצא מקלט בביתו למשטרה בעבור שעון זהב, הרשים אותי עוד יותר מ"גונגה דין" בקולנוע אוריון. את הסיוטים, את הדמעות, את ההזדהות העצומה עם פורטונטו, לא היה אפשר לשחזר בסרטים האמריקאיים של אז.
אבל פורטונטו שלי היה אמצעי להסחת הדעת, לא הסיבה לציפייה הדרוכה שלי באותו בוקר. מבעד לחלון חדרי, שהיה קבוע בדלת המובילה לגזוזטרה הצרה שנשקפת להמלך ג'ורג', ארבתי למדביק המודעות. ידעתי שבתוך שעה לכל היותר יגיע האיש הגבוה והמזוקן, חבר פעיל בפועלי אגודת ישראל, והמודעה על הדרבי תתנוסס על לוח המודעות הגדול מול ביתי, במקום שבו ממוקמת היום הכניסה ל"משביר".
11
השמיים היו מעוננים, הבוקר היה קר, והממתינים לאוטובוס 4' מול הבית צמצמו את כל יישותם לתוך המעילים הגדולים מדי, ורקעו על המדרכה בחוסר סבלנות. אבל מדביק המודעות הגיע בזמן ושלף במומחיות את המברשות הענקיות שלו. ירדתי מיד לרחוב, חציתי את הכביש, והזקן ב"חנות הקטנה" היה עסוק עם לקוח נרגן, ולא ענה לברכת השלום שלי. החנות בקושי הכילה את גופו של הזקן, והמגבעת החומה שלו חרגה ובלטה החוצה, כמו הפריסקופ של הצוללת נאוטילוס של ז'ול וורן. חנות הסידקית שלו הייתה באמת זעירה, אבל החדרון הליליפוטי היה גבוה, והזקן אחז בידו מקל ארוך כדי להמציא ללקוחות את הסחורה במיומנות של לוליין בקרקס. אבא שלי נהג לקנות אצלו סכיני גילוח, והתייחס אליו בכבוד רב. מעולם לא ראיתי את הזקן מעלה חיוך על פניו הקמוטים. כששאלתי את אמי היא נאנחה, ואמרה שמי יודע מה עבר עליו. הכרנו היטב את המשפט הזה. אנשים רבים בעיר הביאו איתם צללים מעולם אחר ומפחיד.
ליד החנות הקטנה עמדה אישה צעירה, שערה השחור פרוע מאוד, ומכרה את "סולם" של הד"ר ישראל שייב, "אלדד" ממפקדת לח"י לשעבר. אבא סיפר לי, שהיא הייתה קריינית הרדיו של הלח"י, ואמר שהיא פשוט "מטורפת". פעם קניתי ממנה את "סולם" מכסף שהרווחתי בחופש בעבודה מדכדכת נפש בלשכת המס של ההסתדרות, ודי נדהמתי לקרוא שהעורך גינה את הנשיא הראשון חיים וייצמן ואת שר החוץ משה שרת כ"סנבלטים" ולעתים גם במפורש, "בוגדים". כעבור כמה שנים חשבתי שגאולה כהן היא דווקא אישה סקסית, שמזכירה מאוד את כוכבת הקולנוע האיטלקייה אנה מאניאני, אבל בגיל 14, ואחרי קריאה מעמיקה ב"סולם", חשבתי שאבא דווקא צודק.
משמאל לחנות ניצב לוח המודעות, והמודעה הייתה עדיין רטובה. רק המדביק הזריז כבר מיהר למקום אחר. בית"ר הייתה הפעם האורחת, וכך נחסך ממני סמל המנורה שלהם עם הכתובית הכוזבת "ברית תרומפלדור". אמי תמיד רטנה שהם גנבו את טרומפלדור הסוציאליסט וניכסו אותו למטרותיהם השפלות. כך עיוותו אפילו את האיות של שמו. "בסגנון גבלס", טען דני מרני, לימים דן עומר, מקן השומר הצעיר הסמוך, ליד מספרת "פיגארו". אבל המודעה לא איכזבה: באותיות בולטות ומגרות, שרק דפוס בלט הישן ידע להפיק, התנוססו המלים שבאו לייצג את ההתמודדות הגדולה בין בני אור לבני חושך. בית"ר ירושלים נגד הפועל ירושלים. כל החרדות, התקוות, הסיוטים, ההדחקות, הגיבורים מהקולנוע והגיבורים מהספרים, תחושת האפסות של ילד צנום מדי בגיל ההתבגרות והזיות הגבורה שלי בחלום ובהקיץ התנקזו לתוך המשפט הפשוט הזה. בשבת יוכרע הכול בתוך פחות משעתיים. ההפסד הוא צפוי, אבל בלתי נסבל; הניצחון יהיה פסגת החלומות, אבל סיכוייו זעומים.
שלא כדרכי, התעלמתי משאר המודעות, אפילו מאלה שבישרו על הסרטים שיוקרנו בשבוע הבא. המודעה כאילו היפנטה אותי, וגם הזעקות המונוטוניות של מוכר העיתונים, "ידיעות, מעריב, העולם הזה", לא הזיזו אותי מהמקום. ידעתי שבשבת יריעו אלפים לבית"רים, שיעלו למגרש הכורכר בימק"א בחולצות לבנות רחבות, עם סמל האצ"ל: ארץ ישראל השלמה, רובה והמלים השנואות, הפשיסטיות, "רק כך". את השחקנים שלנו מהפועל דימיתי לילד ההולנדי מהאגדות, שעצר באצבעותיו את המים בסכר המיתולוגי. ידעתי ששלושת הרצים שלנו (כך קראו אז לשני הקשרים האחוריים ולבלם, מספרים 4, 5, ו-6 ), בובה יצקן, וילי לנץ ומנש כהן יכולים להכריע את המשחק, וסימני השאלה היו רק בנושא שהיום קוראים לו מוטיבאציה. האם הם מבינים, שמוטב לנו לרדת לליגה השלישית, ובלבד שננצח את בית"ר בדרבי?
משום מה חוויתי את שחקני בית"ר כגדולים ושמנים, לעומת הכדורגלנים שלנו. אני לא בטוח שלמחשבה הזו הייתה אחיזה כלשהי במציאות. הפחד הפך את ציון שלום, יחזקאל ישראל, סימון אלפסי ואהרון חסון שלהם לענקים. הוא הפך אותי לאחד מעשרת המרגלים שחששו כל כך מבני הענקים בארץ כנען, וסבלתי מאוד מהעדרה של רוח הקרב של שני המרגלים הטובים, כלב בן יפונה ויהושע בן-נון. איך אעצור כוח להעביר את 46 השעות שנותרו עד המשחק? האם אבא שוב יכעס על חוסר התיאבון שלנו בארוחת הצהריים המשפחתית היחידה? והחרדה הגדולה מכל: מה נעשה אם יבטלו את המשחק בגלל גשם?
12
בשבת בבוקר השכמתי לפני כולם. רק אחותי שיחקה בשקט בצעצועים שלה, ואני הצצתי במטבח כי לבדוק את החמין הריחני, שנח לו על אש קטנה של פתילייה. לקחתי איתי את עיתוני יום השישי, שאבא הביא איתו. "חרות", "הבוקר", "על המשמר, "למרחב" החדש יחסית של אחדות העבודה, "זמנים" של המפלגה הפרוגרסיבית הייקית, "קול העם" הקומוניסטי, מעריב וידיעות אחרונות. את "דבר" קראתי כבר ביום שישי. לפעמים אבי היה מבקש שנביא לו עיתונים לסלון, ואז הוא היה מבקש את הבוקר, את מעריב ואת "העיתון". לא היינו זקוקים למתורגמן. "העיתון" היה "דבר". הוא זכה למעמד ייחודי בבית, והיה ברור לנו שרק בו ניתן למצוא את האמת, כלומר, את גרסת הממסד שאליו היינו שייכים באורח אורגאני. "הארץ" נראה לאבי בלתי רלבנטי, ביטאון הבורגנות הבועזית והאזרחית, ולמען האמת לא חשנו בחסרונו, לאור מבול העיתונים היומיים שהציפו את ביתנו בכל יום, ושבו טבענו ממש בשבתות.
אני אהבתי במיוחד את יומוני הקצוות, ואחרי שלמדתי בעל-פה את "דבר", וקראתי אפילו את טורו הירחמיאלי של ז. דוד, "בשולי דברים", החל התענוג האמיתי. מבחינה רעיונית הייתי איש אמצע "בעל הכרה", כפי שקרא לזה אבי, אבל נפשית תמיד נמשכתי לקצוות. אבי אהב מאוד את ברית המועצות, חרף הביקורת, אבל אחרי משפטי פראג כבר גיבשנו עמדה אנטי סטליניסטית מוצקה; מנחם בגין וכנופיות האצ"ל שלו, כך כינה אותם בן-גוריון גם אחרי הקמת המדינה, היו מוקצים מחמת מיאוס, אבל תמיד קראתי כל מלה ב"חרות" של שבת.
מדור הספורט ב"חרות" היה עלוב, ולעתים אפילו "בלט בהעדרו" כפי שהיו כותבים אז בעיתונות הספורט. בהכנות שערכתי לכתיבת הספר הזה בספרייה הלאומית בגבעת רם, קראתי מאות גיליונות של "חרות". ניכרת שם העדפה ברורה וחד-משמעית לבית"ר תל-אביב על פני אחותה הענייה בירושלים. רוב משאבי התנועה, המפלגה ומרכז בית"ר הופנו לתל-אביב. הבית"רים מעירנו קינאו לא רק בקרבתה של הפועל ירושלים לשלטון הארצי, אלא גם בפינוק שלו זכה הסניף התל-אביבי של בית"ר במצודת זאב. אבל הדרבי בכל זאת זכה שם לכמה שורות נמלצות, ולהבעת תקווה גלויה שבית"ר תדבק במסורת העירונית שלה, ותנצח.
לאט לאט החלו כל בני המשפחה את שיגרת השבת. רחוב המלך ג'ורג הסואן בכל ימות השבוע היה שקט מאוד, אבל השמיים היו קודרים ואפורים, כמעט שחורים. אחי הקטן מנחם יצא לגזוזטרה בכל כמה דקות, ולעיתים אף שלח החוצה את כף ידו הקטנה, לבדוק אם יורד גשם. ידענו שמגרש הכורכר בימק"א הופך לביצה עיסתית אחרי גשם כבד במיוחד. רק חודש קודם חזרנו בפחי נפש מימק"א, אחרי שהמשחק החשוב נגד מכבי יפו בוטל. זהו תסכול עצום לנערים מוטרפי כדורגל. בחורף נושבת רוח עזה בקטע הרחוב שבין מוניות נשר לבנין פיגמליון, מול בית המעלות, והבור הענק הפעור ליד הכנסת הישנה מתמלא במים עכורים. מול ישורון, וביתר שאת ליד מלון ארץ ישראל, כבר פוגשים את ראשוני האוהדים שחוזרים מימק"א ומבשרים, שהמשחק נדחה. מנחם, האח הצעיר, תמיד דרש לבדוק בעצמו, וכך נגררתי אחריו עד לימק"א, רק כדי לראות את הקופות הסגורות, את העסקנים שאורזים את הציוד, ולחזור הביתה רטובים ורועדים מקור. ושזוועה כזו תתרחש גם בדרבי? עצם הרעיון היה פשוט בלתי נסבל.
אבל בינתיים טיפחנו את התקוות. גשם אמיתי טרם ירד, ואחי עוזי אמר, שגם אם יירד, המגרש יחזיק מעמד. כל השבוע היה עכור וקר, אבל לא ירד הרבה גשם. עוזי היה כבר יותר משנה בצבא, ונטה לעתים להעמיד פנים, שיש דברים יותר חשובים מכדורגל, אבל ידענו היטב שהוא מוכן לתת את הכול כדי שננצח בדרבי.
ארוחת הצהריים המשפחתית הייתה די עצבנית. החמין היה מעולה, אבל אבי הבחין בקוצר רוחנו, וזה הרגיז אותו מאוד. הוא עצמו טיפח את נושא הכדורגל בבית, והפך אותו לעיקר אידיאולוגי חשוב, אבל עתה התחרט קצת, וסבר שאיבדנו לגמרי את חוש המידה. הכדורגל היה בשבילנו דרך חיים, וגם תחליף לחיים האמיתיים. אחי הקטן מנחם ואני איבדנו עניין בלימודים ואפילו התנועה הפכה לעיסוק מישני. הרדיו המה ברקע, ורק כשהחלו פרקי החזנות אבא הגביר את הווליום, ושקע כולו ב"עקביא בן-מהללאל", ו"ייבנה בית המקדש". עוזי כבר הסתובב בינינו על תקן של מבוגר, אבל גם הוא לא העז לדון איתנו בקול רם בסוגיה שהעסיקה אותנו באמת, פציעתו של החלוץ המרכזי שלנו ברוך בנבנישתי, וזמינותם של מחליפים הולמים לדרבי. מנחם לא אכל כמעט דבר מרוב התרגשות, ואני הייתי קרוע בין אהבתי העצומה לפרקי החזנות-שקיימת עד עצם היום הזה-לבין הבושה להתבשם משריד גלותי כזה, ועוד לפני העימות המפחיד עם בית"ר. המונח "עימות" לא היה קיים אז ושלושתנו חשבנו במושגים של קרב, שבו יוכרע לא רק עתידה של התנועה, אלא גם גורלנו האישי.
אמי נראתה עייפה, ונדמה לי שהיא סירבה להפנים את חשיבות הכדורגל במאבק נגד הימין. עצם המושג "בית"ר" היה מאוס בעיניה, אבל תרגום המלחמה הפוליטית למשחק כדור כאילו פיחת את רמתה ואת קדושתם של יעדיה. במילון שלה בית"רים היו מפירי שביתה, שצידדו במעבידים ורצו לשבור את תנועת הפועלים. היא גילתה ספקנות עקבית, לאורך כל השנים, במהימנותם הפוליטית של השחקנים שלנו, ובמחויבותם האידיאולוגית של שחקני בית"ר. אבא היה אמביוולנטי: לעתים החצין זלזול תהומי בכדורגל, אבל גם הוא רצה בכל לבו, שהפועל ירושלים תביס את בית"ר ירושלים. כך חלפה לה ארוחת הצהריים הטעונה באווירה של מתח וקוצר רוח. לכולנו רווח כאשר אבא הלך לקרוא את השבועון הגורדוניסטי "הפועל הצעיר", ובכך נתן לנו את האות לשעוט לחדר המדרגות ולפנות שמאלה בדרך לימק"א. הפרפרים בבטן השתוללו, ואפילו החמין המתעכל לאיטו לא הרגיע אותם. במורד רחוב בצלאל, ברחוב שץ, ברחוב בארי, ברחוב המעלות וברחוב שמואל הנגיד בואכה בית הכנסת ישורון הצטרפו האוהדים מהנחלאות להמוני הבית"רים שנהרו מהשכונות שמצפון לרחוב יפו. לא היו אז צעיפים, או חולצות בצבעי המועדונים. כמעט כל האוהדים לבשו חולצות לבנות עם כפתורים, ומספרם של חובשי הכיפות היה אפסי. השמיים קצת התבהרו, וידענו, שהמשחק יתקיים ושלא תהיה דחייה, שכמוה כעינוי הדין.
13
ליד הכניסות הצרות בחומת ימק"א הצטופפו מאות בני אדם, מקצתם עולים חדשים ממעברת תלפיות ומהשיכונים החדשים שנבנו למענם בדרום ובמערב העיר, ורובם ותיקים, בעיקר מזרחים, שבשכונות שלהם היה רוב לתנועה הרביזיוניסטית עוד לפני קום המדינה. המהומה ליד הקופות המיקרוסקופיות שנפערו איכשהו בחומה, ונראו כמו נקודות תצפית בעמדה צבאית בחזית, הייתה עצומה. השעה שלפני שריקת הפתיחה הייתה תמיד סיוט אמיתי. המתח הספורטיבי והציפייה לתוצאה טובה התגמדו לרגע, לעומת מסלול המכשולים שציפה לנו בדרך לטריבונת האבן במערבו של המגרש.
רק לעוזי היה כרטיס למשחק. מנחם הקטן מצא לו בקלות מבוגר שיכניס אותו פנימה, ואני קיללתי את היום שהפך אותי למכור למשחק הזה. אם הייתי אדם חופשי, "בן חורין" כפי שקרא לזה בגין בעצרות הענקיות בכיכר מנורה, אז בריחה הביתה יכלה להציל אותי מהמצוקה הקשה, מהעייפות ומהכאב בגפיים, מהפחד שלי מהמון האנשים המבוגרים, הגסים, שמירפקו את דרכם לכניסות וקיללו את הסדרנים בשנאה אמיתית. זכרתי את "עלובי החיים" שהשארתי פתוח על מיטתי, והפיתוי לחזור לשוטר ז'בר ולקורבנו-רודפו ז'אן ולז'אן היה עצום. אבל המחשבה על שני אחי, שיחזרו מהדרבי וישחזרו כל שנייה, הרתיעה אותי. אסור היה להשתמט מהקרב נגד היריבה העירונית השנואה, רק בגלל עייפות ופחד.
זה היה משחק בית שלנו, וסדרנים קשוחים מפלוגות הפועל, בחולצות כחולות, פיקחו על אי הסדר. לידם עמדו מנהלים ועסקנים, רובם בוסים של מוסדות הסתדרותיים, מבטחים, לשכת המס, סולל בונה, תנובה, אבן וסיד, או ציבוריים כמו הדסה. אוהדי בית"ר חלפו על פניהם באדישות, או באיבה גלויה. לכניסות נדחקו גם אנשים, שעבדו במוסדות האלה, או היו לקוחות קבועים של לשכת העבודה, שגם היא הייתה מיוצגת היטב בעסקונה של הפועל. אלה צמצמו את עצמם עד למינימום, נעזרים בדוחק הנורא ובאוהדים שפשוט דחפו אותם פנימה. אולי רבע שנייה של חיוך מתרפס, או הבלחה של הכרות, לא יותר מזה. דווקא האנוסים האלה השמיעו קולות רמים יותר של "יאללה בית"ר", ברגע שהגיעו ליציע ויכלו למחוק את ישותם כפרטים ולהתמזג בהמון.
אריה הירש, מנהיגם הבלתי מעורער של הסדרנים, הונגרי ששנא בית"רים וקומוניסטים באותה מידה, הבחין בי, יצר למעני שביל בלתי נראה בתוך ההמון, כמו החרבה בים סוף של נס יציאת מצרים, ובתוך שנייה נכנסתי למגרש. הברושים שבחזית מגדל ימק"א הבהיקו מהגשם הקל מאוד שירד לפני הצהריים, ובצדה הימני של הטריבונה הבחנתי גם בכמה עשרות אוהדי הפועל. לא אנוסים אלא אמיתיים. כמה חבר'ה מהתנועה המאוחדת, נציגים קבועים משכונת המקשר בקרית משה, שחקני כדורסל של האגודה. מצאתי אפילו מקום ישיבה, אבל ההמונים שהמשיכו לזרום פנימה צמצמו מאוד את מרחב המחייה שלי. בשורה שמעלי עמדו עשרה ביתרים מנחלת אחים, שאת רובם הכרתי מהשכונה, שבה חייתי עד גיל 10. הם הציבו את נוכחותם כמו דגל בתוך הגוש המתון והמנומס של אוהדי הפועל, כאילו היו הנחתים האמריקאים באיבוג'ימה (אותם ראתה כל העיר בקולנוע אוריון). תופעה ירושלמית מוכרת: עד היום קל מאוד לאוהד בית"ר להתבטא ביציע של הפועל, אבל אדום גלוי ביציע הצהוב מסכן את שלמות גופו.
במרומי היציע הבחנתי באחי הבכור עוזי, יושב לו בנחת עם אוהדים מגודלי גוף מהתנועה, מפצח גרעינים ונראה שאנן ובטוח בעצמו. מנחם נטמע איכשהו בהמון. אבל חמש דקות לפני פתיחת המשחק סגרתי את המדור לחיפוש קרובים, והפחד הגדול חזר לקנן. אחרי שני ההפסדים בעונה הקודמת הייתי פסימי מאוד, ושאגות הקרב שבקעו מכל עבר בישרו, שבית"ר עלתה למגרש. אבל מקץ דקה או שתיים הגיעו גם הכדורגלנים שלנו, ולתדהמתי הם התקבלו בחום על ידי כמה מאות אוהדים, מתוך האלפים שהיו בימק"א. גם הבית"רים היו המומים מהתופעה החדשה, שפתחה בעירנו עידן חדש, שהיה עתיד להימשך כמעט עשרים שנה.
14
בשניות המעטות שנשארו חשבתי, שאולי כדאי בכל זאת לנטוש את הטריבונה העמוסה וללכת הביתה. בחלל שבין הבטן ללב התעבתה והלכה המועקה שליוותה אותי מאז שהגעתי לימק"א. החמין של אמא היה מתובל היטב, והצמא שתקף אותי היה כמעט בלתי נסבל. לרגע קל אחד הצלחתי לדמיין, שכל הקהל הזה נעלם ואיננו, התאדה איכשהו לחלל הריק, ואני יושב לי לבד עם בקבוק טמפו מעוצב, וגומע את הנוף ממול, את מגדל ימק"א האהוב עלי, את הברושים הרטובים, את פיסות השמים מבעד לעננים הכבדים, שצוהר קטן נקרע בהם מצפון.
במרפסת שמתחת למגדל ימק"א, בדיוק ממולי, ישב לבדו גבר מבוגר, לבוש הדר, עישן סיגריה ולגם משקה כלשהו מכוס זכוכית. הוא היה שקט ונינוח, אולי תייר אמריקאי, והמהומה במגרש לא הטרידה את מנוחתו. לא יכולתי לקלוט את ארשת פניו, אבל שפת הגוף שלו שידרה שלווה כמעט אדנותית, כמו של נספח צבאי ממדינה ניטראלית, העוקב בשאט נפש מסוקרנת אחרי קרב לא לו.
הוא לא היה שייך, וכבר אז הבנתי, לפחות רגשית, את הקסם הזר והמושך הטמון בהסתתרות ובהתנכרות. "מצודתם של מתגוננים", כך כתב משה שמיר בסיפור "על סוסו בשבת" שקראתי רק שבוע לפני המשחק בקובץ מבחר סיפורי ישראל. אבל התייר לא התגונן, אלא התבדל באנינות מהעדה הרעה הענקית, ששאגה, קיללה, ירקה והריעה ממש מתחתיו. בסתר לבי קיוויתי שהשופט יבטל את המשחק באמתלה כלשהי, או שגשם אדיר, מבולי, יבריח את כל הצופים וישאיר אותי לבדי עם הדרבי, שישוחק רק למעני. אבל ההרהורים האלה, "שרעפים" בתרגומים שקראתי אז מספרות זרה, נקטעו באחת. בית"ר זכתה בכדור הראשון, יחזקאל ישראל, סימן אלפסי ואהרון חסון שוחחו ביניהם ליד עיגול האמצע, ממתיקים סוד כמו קבוצת קושרים עוינת. זה התחיל, ולא הייתה לאיש מאיתנו דרך חזרה.
היתרון העצום של הפועל בדקות הראשונות רק הגביר את המצוקה ואת הדאגה. בעונה הקודמת בית"ר כמעט וירדה לליגה השלישית, ניצלה ברגע האחרון אחרי שהפועל ירושלים הביסה למענה את הפועל בלפוריה החביבה 4-0. אבל הפסדנו בשני הדרבים. הייתי בשני המשחקים, כמובן. הפועל עלתה על בית"ר ושלטה במגרש ובכל זאת הפסידה פעמיים, בתוצאה המאוסה 0-1. סימון אלפסי הבקיע בדרבי הראשון, ואהרון חסון קרע את לבי בבעיטת עונשין נפלאה דקה לפני שריקת הסיום. הייתי כבר בן 14, והניצחון היחיד שראיתי היה בדרבי המפורסם ברחובות. למען האמת, חשדתי בלבי, שעד שאגיע כמעט חסר חיים ורופס לפתחו של בית האבות, לא אזכה לראות אפילו ניצחון אחד על בית"ר בדרבי.
אבל הפעם הפועל שלטה בכל המהלכים, הייתה "הגמונית" כפי שקרא לזה המדריך שלנו בתנועה, מוקי צור. ודווקא הקיצוני הימני של הפועל שלמה דרגן, איש לח"י לשעבר וירושלמי אותנטי מאין כמוהו, הבקיע שער מדהים, שמשמעותו חרגה מסתם שער יתרון במשחק כדורגל. דרגן היה סרבן גולים, ובמשך עשר השנים שבהן הופיע בהרכב הראשון הבקיע בקושי עשרה שערים. אבל כשהוא הקדים בקלות את הרץ השמאלי של בית"ר, המתאגרף-כדורגלן האגדי אשר בירנבלום, ובעט בעוצמה לזווית השמאלית הגבוהה, היה ברור גם לבית"רי הפנטי ביותר שאין ולא תהיה דרך חזרה.
שער של דרגן איננו סתם אירוע ספורטיבי מעניין ופיקנטי, אלא נס. וכשנס כזה קורה בדרבי, מבינים כולם שיד נעלמה מכוונת את ההתרחשויות. אוהדי הפועל שמחו, אבל היו עדיין נתונים בסד של האיפוק המכובד והמפא"יניקי שלהם, ודווקא הבית"רים הפנימו מיד את כוונת המכוון, אולי משום שבסתר לבם הם נצרו המון אמונה מעין דתית, למרות חילול השבת ההמוני שהיה כרוך בדרבי כזה בימק"א. דרגן, לעתיד מנהל מדור המשכורת בעירית ירושלים, היה איש שכולם כיבדו. שערו השחור היה מסורק לאחור בקפידה, ושפמו, בנוסח קלארק גייבל מ"חלף עם הרוח", שיווה לו ארשת מוכרת של איש מחתרת ימנית בתקופת המנדט. הוא הזכיר קצת את תמונותיו של אליהו בית צורי, שרצח את הלורד מוין בקהיר בשליחות הלח"י, בשנת 1944. ודווקא דרגן היכה אותם כל כך קשה, וגרם לשתיקה גדולה ומבשרת רעות ביציעים העמוסים שלהם. הם לא יכלו לשלול את המזרחיות שלו, או את הירושלמיות שלו, או את עברו כלוחם לח"י. זה היה 1-0 לגיטימי, ואלפי ירושלמים, ששללו ושוללים את היום את עצם הלגיטימיות של שאיפת היריב לנצח אותם, מלאו את פיותיהם מים. דרגן היה מגביה כדורים גדול, אבל כישוריו הטכניים היו ירודים, אפילו באמות המידה של שנות החמישים. אבל את השער הזה לא שכחתי לו עד עצם היום הזה.
יוסף מזרחי הבקיע את השער השני בנגיחה אופיינית מקרוב. הוא נחשב לשחקן מבוזבז בהפועל, שעדיין התאבלה על החלוץ המרכזי הצעיר יעקב מזרחי, שנהרג בפעולת תגמול של הצנחנים. ליוסף מזרחי היה כישרון, וגם הרבה משקל עודף, ומקץ כמה שנים פרש טרם זמנו. כאשר סיפרתי פעם על השער שלו בדרבי ב"כל העיר" הוא טילפן אלי, מלא הכרת תודה. הוא לא שמר קטעי עיתונות מאז, ובנו הקטן לא האמין, שהוא היה שחקן כדורגל שהופיע לפני אלפים בימק"א ואחר כך גם בקטמון. הדרכתי אותו כיצד למצוא את החומר עליו בספריה הלאומית. הבן חייב לדעת משהו על הרגע הקל, המרפרף, על שתי השניות של המהלך ההתקפי ושלושים השניות של החיבוקים והנשיקות, שבמהלכן זכה אביו לתהילה, שנצורה בעיקר בזיכרונם הדועך של אנשים מתמעטים והולכים.
ברוך בנבנישתי כבש את השלישי, במבצע יחיד מעולה, שלא היה מבייש את טובי החלוצים גם היום. השער שלו היה פרטי, מעין פעולת קומנדו בשטח האויב, שהתבצעה במיומנות מדהימה, שאפיינה אותו. הילד מממילא, שהייתה מבצר של הפועל עד עידן אורי מלמיליאן, אמר את דברו, ואחיו מרדכי, הקשר ההגנתי הנהדר של קבוצת הנוער שהיה עתיד להיות שחקן קבוע בהרכבה הראשון של נבחרת ישראל, עקב אחריו מן היציע.
בעשר הדקות האחרונות התעללו קשרי הפועל בבית"רים ההמומים, הקהל האדיר שלהם היה דמום, ומאות בודדות של אוהדי הפועל שרו בקולי קולות. מציאות חדשה בצבצה לה לאיטה בעירנו. גרעין קשה של ישות אחרת, עוינת לבית"ר, התחיל להתגבש בירושלים, עוד לפני שהגענו לאואזיס שלנו בקטמון.
המעבר הפתאומי מתחושת ייאוש וחידלון לאושר בלתי מהול, גרם לי לבלות את ארבעת הימים הראשונים בשבוע במיטה. תקף אותי משהו שבין דלקת הפרקים הכרונית שלי, לבין סתם עייפות החומר, כתוצאה מדחף בלתי נשלט להיות לבדי, לחגוג לבדי, לשמר את הרגעים הגדולים לבדי. קראתי את הקטע הקטן, הקר והעוין על הדרבי ב"חדשות הספורט" מאות פעמים, שִחזרתי לעצמי כל דקה וכל שנייה, וכשמנחם חזר מבית הספר דיברנו רק על הניצחון. אפילו אבא, שהביא לי כדרכו חמישה ספרים מספרית הפועלים, התעניין בפרטי הפרטים. וכבר במוצאי שבת, בלילה הראשון אחרי הדרבי, חלמתי על התייר האמריקאי במרפסת מפנה את גבו למגרש ימק"א, בדיוק בשנייה שדרגן שלנו נעץ את הכדור ברשתה של בית"ר.
|
|
|
לאסלו צה
1265 הודעות |
נשלח - 01/05/2013 : 01:08:57
|
| מקסים. תודה חיים. |
שונא ביט"ר. אוהב שווארמה. |
 |
|
|
taldo42
106 הודעות |
נשלח - 01/05/2013 : 01:10:37
|
ואוו, מדהים, תודה רבה חיים.
רק מבהיר לי כמה אני כבר חייב לקרוא את הספר הזה. |
הפטיש המגל והערק שאזל |
|
|
|
אודי ארנון
74 הודעות |
נשלח - 02/05/2013 : 08:39:07
|
| האשכול הזה נדחק מהר מדי מהעמוד הפותח, ואנשים נורמלים, שלא פותחים את הפורום בימים אלה כל חצי שעה בממוצע כמוני, היו עלולים להפסיד אותו. אז הנה. |
|
|
|
איתן610
828 הודעות |
נשלח - 02/05/2013 : 09:14:37
|
חיים,
כאחד שקרא את כל הספר, אני חייב להמליץ עליו לכל חובב כדורגל ירושלמי, הוא גם נותן סקירה מענינים לתולדות היריבות העירונית ושורשיה וגם מטובל בסיפורים ותיאורים מדהימים של פעם, של ירושלים של פעם ושל הספורט של פעם.
תודה שרעננת את זכוננו באחד החלקים היפים בספר. |
|
|
|
lazy
2403 הודעות |
נשלח - 02/05/2013 : 11:57:41
|
אני לא מספיק מרוכז בימים האחרונים בשביל לקרוא טקסטים ארוכים, אבל אני חייב לקרוא אותו בהזדמנות.
ועדיין אל הגעתי לקרוא את הספר, אבל הוא נמצא גבוה אצלי ברשימת הקריאה. |
 גולה יביא לנו רגל... |
|
|
|
חיים ברעם
403 הודעות |
נשלח - 02/05/2013 : 15:40:10
|
| תודה לייזי, אבל המטרה הפעם איננה לשווק את הספר, אלא לשחזר את התחושות של ירושלמים אדומים (ואולי אוהדים בכלל) לפני משחק גדול. תיווכח לדעת שלא חלו שינויים רגשיים אלא רק חברתיים ופוליטיים מאז הדרבי של 1956 |
|
|
|
עוגן ק.
523 הודעות |
נשלח - 02/05/2013 : 15:52:45
|
מתי יוצא ספר ההמשך?
אם אני לא טועה הפסקת בשנות השבעים.. |
|
|
| |
סיפור לימי ההמתנה |
|
|
|
