| ס ק י ר ת נ ו ש א |
| חיים ברעם |
נשלח - 09/09/2016 : 00:54:53
כל העיר, 9 ספטמבר 2016
חתונה אדומה
ביום שישי נפלא של תחילת ספטמבר מצאתי את עצמי בחצר של הכנסייה הסקוטית, ליד הסינמטק של עירנו. שני חברים שלנו קיימו שם את מסיבת החתונה שלהם, הדגל האדום של קטמון התנוסס מעל כולנו והזכיר לנו את זהותם העמוקה של בעלי השמחה. השמש כבר עמעמה את אורה, רוח קלילה נשבה והנוף היה עוצר נשימה. כל הדוברים בירכו את רון כהן ואת דפנה גולדשמידט בהתרוממות רוח. היה שמח, היה פשוט, היה אותנטי.
אדם כבן שלושים עמד לידי כאשר המברכים השונים פנו במלים נוגעות ללב אל החתן ואל הכלה. הוא נאנח קצת, ואמר:"חיים, זהו אחד הימים היפים בחיי. חתונה חילונית, קהל ירושלמי מהסוג שכמעט נכחד, השבת שמתקרבת עטופה באור אדמדם. מה עוד נותר לנו לבקש". להפתעתי שמעתי אותן מלים עצמן מבתי שחיה עתה בלונדון. היא חשה מפויסת עם העיר שבה נולדה, בפעם הראשונה מזה זמן רב. לא רק הזוג המלבב שימח אותנו, אלא גם פרץ פתאומי של תקווה שניתן לחיות כאן אחרת. לא היינו דגם מייצג של שום דבר. הקרואים היו בני כל העדות, כולל ייצוג רחב של משפחות מעורבות. לא היו שם גזענים משום סוג, והאווירה הייתה נקייה מקנאוּת.
שמעתי שלפני האירוע ערך גיא לרר שלנו, איש טלוויזיה מוצלח ואדום עד לשורשי שערותיו, מעין טקס חילוני. אחי החתן, יונתן כהן שגם הוא איש טלוויזיה מוצלח, היה מעורב מאוד בחתונה, רקד עם אחיו, שמח, האיר פנים לכל האורחים. נכון שבמישור המציאות ידענו היטב, שחלק מהאורחים האדומים עקרו לתל-אביב, בדרך כלל שלא על מנת לשוב. דווקא רון ואשתו הטרייה החליטו לחזור לעירנו אחרי תקופה בתל-אביב. הירושלמיות האדומה טבועה בדמם, והם התגעגעו לעירנו. ירושלים היא מושא לכמיהה בקרב האדומים בעירנו? תתפלאו, אבל יש גם תהליך כזה. השורשיות הכרוכה בהשתייכות לציבור אוהדי הפועל היא עמוקה. אדם כמוני, שמבכה לעתים קרובות את הכחדת האתרים והדמויות שאפיינו את ילדותי, זוכר כל פרט באהבה וגם בעצב. זה קצת כמו להתאבל על בן משפחה אהוד שהלך לעולמו; אתה נוצר את זכרו ובכך כאילו ממשיך לפרנס את נשמתו שנים רבות אחרי שגופו הוטמן באדמתה הסלעית של עירנו. בכל פעם שאני מעלה את זכרם של בתי הקולנוע בעיר אני עדיין מקבל תגובות חמות מוותיקי העיר. ישנם בקרבנו מאות אנשים, אולי אפילו אלפים, שמעלים בקלות באוב את "אוריון", "אורנע", "אור גיל" ו"רון". אנחנו אפילו מסוגלים לשחזר את הפרסומות על אודות "מכבסת מוך". הזיכרון הראשון של אבי משנת 1931 היה מקולנוע "אדיסון" שבלובי שלו הצטרף ל"בחרות הסוציאליסטית", שליוותה אותו במהות ובסנטימנט עד יום מותו בשנת 1986. אפילו הסינמטק שהפך לממלכתי מדי לטעמי, ממשיך להיות אחת מספינות הדגל של החילוניות הירושלמית.
בתל-אביב מבקרים אותנו קצת בלגלוג, כיוון שאנחנו מתעלמים כביכול מהדומיננטיות של החרדים ושל הפשיסטים בעירנו. הביקורת הזאת אינה מעלה ואינה מורידה. כל זמן שאנחנו מטפחים עשייה חילונית וספורטיבית בעיר, בשיתוף הדוק עם הציבור הדתי המתון, אנחנו ממשיכים לקיים את מהותנו ולהניף את דגלינו. בחתונה האדומה נכחו עשרות רבות מנציגי הזרם שלנו, וגם אלה שנשארו עם הפועל הוותיקה חגגו איתנו. היה נפלא לראות את מישל דיין ליד עוז צבאג שלנו.
משהו על המוסיקה: ידוע שהאחים כהן, יונתן, רון ואהוד, אוהבים מאוד שירים ישראליים, מזרחיים ואחרים, וכולם רקדו לצליליהם. הייתה בהחלט אווירה של חתונה מעורבת, ומי שחיפש שם "התנשאות אשכנזית" לא מצא אותה. לרגעים חשתי כמו במשחק טוב של קטמון, שבו מתפקד כל הקהל כקהילה מלוכדת ורב-תרבותית. מהאירוע, מהריקודים, מהמוסיקה עלה איזה קול מזוכך, שפנה גם לתושבי העיר שאינם אדומים, ושטח בפניהם רוח של אחווה. יש ירושלמים אחרים, בישרה החגיגה לכולם, ובכך הפכה מסתם חתונה לאירוע עירוני מרנין ונושא בשֹורה.
לתרבות החילונית בעיר הייתה תשתית איתנה. החל מבתי הספר החילוניים, תנועות הנוער והמצעדים עם הדגל האדום, וכלה בזיקה לאגודות הספורט השונות. ביום שישי שעבר הפנמתי את העובדה, שקשה לעקור שורשים כל כך עמוקים מאדמת העיר. ככל שנקיים את מורשתנו, כולל קבוצות הכדורגל האנטי-גזעניות, כך נעמיק יותר את אחיזתנו בעיר. אני לא משלה את עצמי שבאירועים שלנו בעתיד ישירו את "אל גינת אגוז" שתמיד תיעבתי בכל מקרה. אבל הצירוף בין מוסיקה מזרחית, סתם שירים מפעם על רקע אידיאי וסִמלי אדום, קוסם לי מאוד. כך קרה שזוג צעיר שקרוב מאוד ללבי התחתן להנאתו ולהנאת כולנו, וגם קבע איזה סימן דרך שניתן ללכת בלב שלם לאורו. שוחחתי עם אורחים רבים באירוע, שכולם נזכרו בעיר של שנות השישים, שבה שגשגה הפועל ירושלים. רובם שכחו לשעה קלה את אווירת הנכאים שבה כולנו חיים, ולא עסקו ברחמים עצמיים. לפעמים אני סבור שמוטב לטפח את החלומות ואפילו את האשליות מאשר לשקוע בתוהו של אפס מעשה מחמת הייאוש. ראיתי בחתונה את מייסד קטמון, אורי שרצקי, שנראה שמח שלא כדרכו. שרצקי המושמץ על לא עוול בכפו, הפיח רוח חיים בעצמות היבשות והקים אגודה לתפארת, שמגלמת את רוח המרי נגד ההתקרנפות הלאומנית והדתית של חלק מתושבי עירנו.
היו שם גם שותפים חשובים אחרים לכינון חלקת אלוהים קטנה של חשיבה אחרת והוויה אחרת בעיר. הכלה, דפנה, היא חברת הנהלה בקטמון וגם נושאת מורשת חשובה בחלק האדום של העיר. סבהּ המנוח, פרופ' דן הורביץ המכונה דינדוש, היה מאושיות הפועל בעיר. חובב כדורגל נלהב ואינטלקטואל חשוב, דינדוש לקח על עצמו את ניהול הפועל בשנת 1957 כשחלום העלייה היה כמעט אבוד אחרי הפסד נגד הפועל כפר סבא. דינדוש יצר הרכב חדש, שכלל גם את הצעירים דב עצמון, מרדכי בנבנישתי, בני קרוצ'י, יוסף זכאי ואברהם שושן. הוא השיג שתי תוצאות תיקו נגד הפועל חדרה והכוח תל-אביב וניצח על ההישג העצום של הפועל שהביסה את מכבי רחובות 0-3 ועלתה ללאומית, שהייתה אז הליגה הבכירה. היה כיף לראות את נכדתו בשמלה לבנה, אפופה בהילה של אושר נקי מפז, נושאת בגאווה את הדגל של הפועל הישנה יחד עם ההכרה בכורח לבנות בעירנו משהו חדש.
השמש שקעה לאיטה, התנהלנו בדרך הקצרה לביתנו והפכנו בתוך שעות אחדות לאנשים אחרים. עם שחר היא תזרח מחדש, וצבעה יהיה, לפחות לשעה קלה, לגמרי אדום.
חיים ברעם
|
| 3 ת ג ו ב ו ת א ח ר ו נ ו ת (חדשות ביותר ראשונות) |
| שמאש |
נשלח - 10/09/2016 : 10:48:46
איזה יופי של סיפור, איזה יופי של טור, איזו תקווה ושמחה משמשות בו יחד. מברוק לזוג, שיהיו לכם חיים טובים ויפים. |
| אושר גדול |
נשלח - 09/09/2016 : 20:25:40
מזל טוב משפחת כהן |
| mbs |
נשלח - 09/09/2016 : 08:43:54
טור יפיפה ומרגש, המון מזל טוב. |
|
|
