| עוז לניצחון |
נשלח - 22/01/2016 : 22:19:50
והנה הכתבה למי שלא נכנס לאתר:
בשער 5 בבלומפילד, מעוז אוהדי הפועל תל אביב, ישנם שני תאי שירותים לנשים. עד לפני מספר שנים, ראומה הרשתה לעצמה לרדת אליהם בנחת כשהגיעה המחצית. לַרוב התאים חיכו לה בזרועות פתוחות, ורק לעתים היתה בחורה אחת לפניה. היום, עליה לעזוב את היציע בדיוק בשריקה להפסקה. אם תתמהמה ולו במעט, תיאלץ להמתין לפחות עשר דקות בתור משתרך של שבע או שמונה נשים שהיו זריזות ממנה. "רואים שיש הרבה יותר בנות ביציע גם בגלל התור בשירותים", היא מעידה, "זה קורה גם בכניסה למגרש. פעם הייתי עוקפת את כל הגברים בתור ואומרת 'אני למאבטחת, תנו לי לעבור', והיום אני מוצאת את עצמי נתקעת מאחורי עוד בנות".
דפנה גולדשמידט התחברה לכדורגל בעקבות סבה המנוח. ליציע של הפועל קטמון ירושלים הגיעה מיום היווסדה של קבוצת האוהדים ב־2007. כיום היא חברה בוועד המנהל של המועדון, שאחוז הנשים במשחקי הבית שלו הוא מהגבוהים בארץ. "היציע הופך למקום שטבעי לראות בו נשים", היא מספרת, "אנשים שעוד מופתעים לראות נשים בטריבונה, וגם אלו שמחזיקים בתפישות יותר סקסיסטיות, הופכים למיעוט כי צומח דור חדש. הכדורגל והעולם משתנים ברוח הזמן".
אוהדים
יציע אוהדים. "קהילה אמורה לשקף משהו שלם, והיא לא יכולה לעשות זאת בצורה אובייקטיבית אם לא יהיו בה נשים"שרון בוקוב
עוד כתבות בנושא
גברת, זה לא בשבילך 28.11.2013 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
אוהדות כדורגל בארץ הן זן שמתרבה ומתפתח. נדמה שהעיסוק בנושא לא הולם את עומק וממדי התופעה, ומסתכם לרוב בבמאי טלוויזיה ערניים שמזהים נשים ביציע ומשלבים זאת כאנקדוטה אסתטית בשידור המשחק. אלא שלאחרונה הגיעה גם תנופה מחקרית, פרי עטו של פרופסור אמיר בן פורת. מאמרו של הסוציולוג, "אוטונומיה יחסית: נשים אוהדות כדורגל", פורסם לאחרונה בספר "ספורט ומגדר בחברה הישראלית: מאפיינים, זהויות וייצוגים" של יאיר גלילי, משה לוי ואילן תמיר.
בן פורת ראיין 17 אוהדות "שרופות" של חמש קבוצות, כולל תומכת נלהבת אחת בבני סכנין. הוא בחן בזכות מי הגיעו לראשונה למגרשים, עד כמה הן מכורות לענף, כיצד הן משתלבות בטריבונה עם רוב גברי ואיך משפיעה האהדה על חייהן. "אחד הדברים שהרתיעו בעבר אוהדות כדורגל מלהפגין את אהדתן, היה החשש מפני סביבתן הקרובה, מ'מה יגידו'", כותב בן פורת, ומרחיב בשיחה עם "ספורט הארץ": "כשנשים החלו להגיע ליציע לא חשבו שהן רציניות, אלא אורחות שבאות בשביל דברים אחרים. זה גם לא היה נאה לבחורה להגיע למגרש, שנתפש כמקום בו גברים מנבלים את הפה ודוחקים ידיים. הרי מה עשו הגברים בהפסקה בווסרמיל? נשענו על הקיר והטילו מימיהם", הוא מחייך, "היום זה הפך נקי ומאורגן יותר. לא מעשנים ביציעים ויש פחות עומס בכניסה. אני צופה שהודות לאיצטדיונים המשוכללים, יקרה מה שקורה באירופה ועוד נשים יוכלו להגיע למגרש מבלי לחשוש".
כמו באינספור תחומים, גם בעניין הנגשת הכדורגל לצופות מובן שישראל מדשדשת מאחורי המערב. בקופות האיצטדיונים באירופה סביר שבקושי תתקלו במחירון המבחין בין גבר לאישה. "אחת ההחלטות שהתעקשתי עליהן היא שמחיר הכרטיס לנשים יהיה זהה", מספרת גולדשמידט, "הקטע של כרטיס לאישה בחצי מחיר, כאילו היא חצי צופה, לא נתפש בעיני כדבר שיביא לשוויון אלא כמהלך מאוד סקסיסטי. מהמקום שלי, היציע הוא מכיל ומגוון, וזו הסביבה הכי א־מינית בעולם. אני רואה את כולם באותו אופן".
אוהדת
אוהדת הפועל תל אביב. "זה קצת נהיה טרנדי"ניר קידר
"אני מבינה את מי שתומך במחיר זהה, אבל הכרטיס למבוגר מאוד יקר ואני לא רואה מישהי שאינה אוהדת מגיעה למשחק, אלא אם הכרטיס יהיה זול", גורסת ראומה, "אני יכולה לומר לחברה 'בואי איתי למשחק בשביל החוויה, רק 30 שקל', ואז היא תגיע. זו דרך טובה למשוך נשים שאחרת פשוט לא היו מגיעות".
אביה של ראומה שיחק בהפועל חולון ולקח אותה למשחקים של מכבי חיפה. כשהיתה בת שמונה, פגשה את אבי נמני בדוכן אבטיחים וביקשה חתימה מהכוכב הצהוב, אך הוא סרב. "מאז שנאתי אותו ואת מכבי תל אביב", היא צוחקת, "בשנים הראשונות במגרשים הרגשתי קצת עוף שונה וכזו שמזדנבת אחרי הבנים, גם כי הייתי הבחורה היחידה. אולי בהתחלה הייתי חסרת ביטחון ביציע ולפעמים הרגשתי זלזול ממי שלא הכיר אותי, אבל בשנים האחרונות זה השתנה. ביציע שלנו כבר יש לי מקום קבוע, אז אני לא מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי למישהו".
במחקר העיד בן פורת שהמגע הראשוני של כל המרואיינות עם המגרש נעשה באמצעות מתווך גבר — אח, אבא, סבא או בן זוג — אך לאחר השידוך, האוהדת אינה זקוקה עוד לסוכן החִברות. "נשים ישראליות הן אוהדות אותנטיות", הוא כותב, "האוהדות הופכות לחלק בלתי נפרד מנוף הכדורגל הישראלי. לא אוהדות מזדמנות אלא 'אוהדות חמות', כאלה שהכדורגל הוא מרכז חייהן".
לפני כשנתיים, צוות המדיה של קטמון רקם מהלך מכונן. אנשיו הבחינו בכמות הולכת וגדלה של נשים ביציע, ולפתיח של הפוסטים בפייסבוק נוספה מלה ששינתה המון — לא עוד "אוהדים יקרים", כי אם "אוהדות ואוהדים". מאז, כל פנייה לקהל האדום נעשית באופן הזה. גם צוות המרצ'נדייז הירושלמי השכיל לכבד את הנשים, והפנים את כוח הקנייה שלהן. "אתה מתאים את עצמך לקהל", מתארת גולדשמידט, "צריכת הפנאי של נשים בעולם היא פי ארבעה מגברים ואני לא מבינה איך מועדונים אחרים בארץ לא מייצרים מרצ'נדייז לנשים. אני לא מדברת על בגד עם מחשוף, אלא חולצת משחק במידה סמול שלא תהיה ענקית עלי. מעצם היותי אוהדת כדורגל, אני לא צריכה לבטל את עצמי ואת הסממנים שלי. זה מאוד פשוט, אבל לא לכל הקבוצות אכפת. קהילה אמורה לשקף משהו שלם, והיא לא יכולה לעשות זאת בצורה אובייקטיבית אם לא יהיו בה נשים".
אלונה ברקת
אלונה ברקת. העובדה שהיא עומדת בראש הפועל באר שבע יוצרת משהושרון בוקוב
גולדשמידט מעידה שנכחה ביותר מ־60 מגרשים, כולל "החורים הגדולים ביותר" של ליגה ג'. "ברור שנבחנתי, בעיקר על ידי הגברים ביציעי הקבוצות היריבות. זרקו לי הערות ומאות פעמים שאלו אותי מי הכדורגלן שהוא חבר שלי. גם מתכנתת בהייטק עדיין נאלצת לעתים להרגיש לא בנוח ולהישאל 'זה מה שאת עושה?'. אם זה עדיין קורה בהייטק, איך זה לא יקרה בכדורגל. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהכדורגל עבר תהליך הנגשה, והיום הרבה יותר קל להיות אוהדת מן המניין". ראומה סבורה שאת האוהדות הרבות ביציעי האדומים מניעה גם הכמיהה לאטרקציה. "זה קצת נהיה טרנדי. אני רואה הרבה תל אביביות מגניבות, בנות 17 עם קעקועים של הפועל. יכול להיות שחלקן מגיעות בעקבות הבנים, אבל זה גם מגיע מהן".
במאמרו מציין בן פורת שהספרות הרלוונטית מניחה כי עצם הנוכחות של נשים ביציע עשויה לעדן את התנהגות הגברים, אך הוא טוען כי רוב האוהדות לא מקבלות על עצמן את התפקיד ש"הוטל" עליהן בלא ידיעתן, ודווקא מרשות לעצמן להתרגש באופן מוחצן. "אני צועקת, שרה, קופצת ומקללת. מאמנת מהיציע", אמרה לו מרואיינת, וראומה מאששת: "אף אחד לא יקלל פחות בגלל שאני שם".
במבט לעתיד, טוען בן פורת כי הגברים הם שקובעים את הפרמטרים של דרכי האהדה והאווירה במגרש בישראל, אך כניסתן של האוהדות ליציע מסמנת תפנית ומכרסמת בהגמוניה הגברית. "בעיני, גם העובדה שאלונה ברקת עומדת בראש הפועל באר שבע יוצרת משהו", אומר הסוציולוג, "מישהו האמין לפני 20 שנה שקבוצת כדורגל בארץ תהיה בבעלות אישה? אולי חוץ מרבנות, נשים נכנסות לכל מקום בחברה והשערים לא ננעלים בפניהן. כניסתן למגרש הופכת את צורת הקהל לנורמלית יותר, והגיוון הזה באוכלוסיה טוב לנו כחברה".
|
