כל הפורומים  הפועל קטמון  קטמון - כללי  חיים ברעם הבוקר בכל העיר

הערה: לא ניתן לשלוח תגובות בלי להירשם.
כדי להירשם, לחץ/י כאן. ההרשמה היא חינם!

גודל מסך: 640 x 480 800 x 600 1024 x 768 1280 x 1024 שם משתמש: סיסמה: מצב מערכת: בסיסי  עזרה  מיידי  עיצוב: גופן Andale Mono Arial Arial Black Book Antiqua Century Gothic Comic Sans MS Courier New Georgia Impact Lucida Console Script MT Bold Stencil Tahoma Times New Roman Trebuchet MS Verdana   גודל 1 2 3 4 5 6   צבע שחור אדום צהוב ורוד ירוק כתום סגול כחול בג' חום ירוק כהה כחול כהה סגול כהה ירוק סיד הודעה: * HTML לא מופעל * קודי פורום מופעלים סמיילים: סמיילים נוספים [quote][i]נשלח במקור על ידי חיים ברעם[/i] [br]ספורט כל העיר, 15 מאי 2015 האויב מבפנים חיים ברעם כבר לפני שלושים שנה פחדתי מהחדירה הכהניסטית לציבור אוהדי בית"ר. ברוך מרזל ניווט מבצע מתוחכם, בשיטות שבעבר ייחסו בעיקר לטרוצקיסטים. לפני קום המדינה ניסו קומוניסטים מכל הגוונים לחדור למפא"י וגם בלייבור הבריטי היו קבוצות חוץ-פרלמנטאריות שניסו לשנות את דרכה של המפלגה מבפנים. פתיחת הסניף של תנועת "כך" מיסודו של הרב מאיר כהנא בשוק מחנה יהודה, לא הייתה צעד נדל"ני אלא פוליטי. מרזל, התועמלן הכי מוכשר בארץ, בחר את צבעי בית"ר שעוטרו בסמל של תנועתו, שגם לו היו שורשים בהיסטוריה של האצ"ל. אחרי קום המדינה לבשו שחקני בית"ר חולצות לבנות דווקא, עם סמל הרובה וארץ ישראל השלמה של אצ"ל והמלים "רק כך". בית"ר ירושלים, עד ההשחתה הנוראה בעקבות מלחמת 1967, לא בלטה ברטוריקה אנטי-ערבית. נכון שכמה משחקניה ואוהדיה השתתפו בטבח בדיר יאסין באפריל 1948, אבל שרידי הישות הפלסטינית בעירנו לא משכו איש. הם התגוררו במחצית שטחו של הכפר בית צאפפא, ובכפר הידידותי אבו-גוש והשתתפותם בחיי הספורט בעיר הייתה מצומצמת. עלי עותמן כיכב בהפועל עוד לפני 1967, ורק אחרי המלחמה הופנו אליו קריאות גנאי של רקע מוצאו. אוהדי בית"ר עד מלחמת ששת הימים התאפיינו בעיקר באיבתם הרותחת כלפי הממסד של מפא"י ושל ההסתדרות. הם שנאו יותר את "סולל בונה" של תנועת העבודה מאשר את אנשי אבו-גוש, שהיה להם עבר של שיתוף פעולה עם הלח"י. האהדה לבית"ר הייתה לעתים גם מחווה של אומץ לב כלפי הבוסים הגדולים בלשכת העבודה, בקופת חולים ובוועדי העובדים של הדסה ושל תנובה. הפנקס האדום השנוא, שהקנה גישה לשירותי קופת החולים של ההסתדרות, היה חבוי היטב בכיסם, אבל הלב היה עם מנחם בגין, עם אנשי המחתרות ועם הרטוריקה הלאומנית של ראש תנועת החרות. רבים מהם הצביעו בעד בגין בבחירות הכלליות לכנסת, אבל בעד מפא"י להסתדרות, שכן הם היו מעוניינים מאוד בהמשך השירותים הסוציאליים. היכרתי אנשי חרות ואחר כך ליכוד מעירנו, שהצביעו בעד בגין אבל התפללו שהוא לא יגיע לשלטון. בתוככי לבם הם סמכו יותר על האבות הגדולים מההסתדרות. כמעט כל אוהדי בית"ר היו מנוכרים למאבק הגדול של בגין נגד השילומים מגרמניה, ואחרי מבצע סיני באוקטובר 1956 האינטליגנטים שבהם התחילו להפנים, שבעצם דוד בן-גוריון הוא שמגשים את תורת ראש בית"ר על צבא עברי וחינוך ממלכתי. באמצע שנות החמישים התחזקה הפועל ואילו בית"ר קפאה על שמריה. אחרי 1967 ושוב 1973, השתנתה האווירה במדינה. בשנת 1976 זכתה בית"ר לראשונה בגביע המדינה וההגמוניה בעיר עברה אליהם. עליית בגין לשלטון החלישה מאוד את המגמות האנטי ממסדיות בקרב אוהדי בית"ר. רק שקיעתו של המנהיג ורצח יצחק רבין חידדו מחדש את השנאה לאדומים. מרזל וחבריו הבינו שאוהדי בית"ר מקרב האגף הימני של ש"ס הם שדה פורה להסתה הגזענית שלהם. בהדרגה הפכה בית"ר מישות אנטי ממסדית לתופעה גזענית. השנאה המפעפעת של הכהניסטים לערבים חילחלה לכל מקום, השחיתה כל חלקה טובה והרסה לגמרי את התדמית של הקבוצה. כך ברחו בהדרגה נסיכי הליכוד כמו דן מרידור ורובי ריבלין מהיציעים הצהובים, מחמת הבושה באווירה הפשיסטית שרווחה בהם. לכן נוצרה גם בית"ר נורדיה הסימפטית, שנותרה עם הצבעים ועם הסמל, אבל יצקה בהם תוכן חדש לגמרי. אביגדור ליברמן הבין שלשנאת האזרחים הערבים המקננת בו, יש קונים ביציע המזרחי. ליברמן והכהניסטים מתחרים על אהדת אנשי בית"ר אבל המכנה המשותף שלהם הוא אך ורק השנאה לערבים. לתהליך הכהניזציה בבית"ר יש מחיר בינלאומי: במוסדות הפיפ"א והאופ"א מקיימים בשנים האחרונות מסע אנטי גזעני רחב ממדים ומצליח. אם בית"ר לא תצליח לסלק את הכהניסטים מהיציעים (ובהזדמנות חגיגית זו גם לגייס כדורגלנים ערבים לשורותיה) היא לא תוכל להשתתף במשחקים באירופה גם אם תצליח בליגה. השפויים הרבים ביציעי בית"ר שרויים עתה במבוכה רבה. מתוך פחדנות מבישה הם לא הצליחו להתנגד ממש לבריוני לה פמיליה, והניחו להם להכתיב את הקצב ביציעים. חלקם אולי הפנימו את הכזב, שהכהניסטים מייצגים פטריוטיזם. הגזענים ביציע מתעבים 20 אחוז מאזרחי המדינה, ושונאים גם את השמאל ואת הליברלים האמיתיים. הנאמנות שלהם נתונה רק ליהודים גזענים ולא לכלל הישראלים. הם אדישים לגורלה של ישראל שהוקמה על ידי יהודים, בדרך כלל חילונים, עם השקפות עולם שונות. ההפרדה הזאת בין יהודים לבין ערבים מקובלת כיום בממסד של בנימין נתניהו, וכבר מזמן לא שמענו על שותפות אמת בין כל אזרחי המדינה. בתוך הבִּצה הפוליטית שהציפה את המדינה והגיעה ללב לבה של העשייה הפוליטית בישראל, מקננים היתושים הרעילים של ההוויה הכהניסטית. החדירה שלהם לעירנו היא מסוכנת אבל את רוב כוח האדם שלהם הם גייסו מחוץ לעיר. מרזל הוא נטע זר, שמשתמש בבית"ר להקמת במה להסתה גזענית. קשה לדעת אם אנשי נורדיה יצליחו לגייס אלפי אוהדים שפויים, ולהשאיר את בית"ר כהנא כישות עלובה ומנודה בכל רחבי העולם. אם תסולק ישראל מהמוסדות הבינלאומיים בכדורגל, לבית"ר יהיה חלק גדול בביזיון הזה. "פטריוטים" שפוגעים באינטרס של עמם הם רק המשך בחוליית ההיסטוריה של הימין הקיצוני הגזעני באירופה, שפגע באחרים ותוך כדי כך המיט אסון על בני עמו. אין לנו אלא לקוות שהנשיא המוצלח שלנו רובי ריבלין, שהיה פעם יו"ר בית"ר, יטיל את כל כובד משקלו למערכה הזו. טיהור היציעים מאנשי כהנא יכול להתבצע רק על ידי אוהביה. על מתעבי הגזענות מהצד האדום של המתרס לחזק את הכדורגל האדום בעיר, לתמוך גם במיזם של נורדיה ולדאוג לשיתוף כדורגלנים ערבים בקבוצות שלהם. סילוק החרפה הפשיסטית מהכדורגל הירושלמי הוא אינטרס עירוני, לאומי, חינוכי ותרבותי. זה לא רק עניין של תדמית אלא גם, ובעיקר, של מהות. חיים ברעם [/quote] צרף את החתימה מהפרופיל.