| ס ק י ר ת נ ו ש א |
| חיים ברעם |
נשלח - 22/11/2013 : 17:06:11
טקטיקה חיים ברעם
ימים אדומים
בתקופת המחתרות, ממש בשלהי מלחמת העולם השנייה וערב הקמת המדינה, רווח מאוד הביטוי הציורי "ימים אדומים" כדי לתאר את הדם היהודי, הערבי והבריטי שנשפך במהלכם. אחד הלוחמים (מהלח"י), מתי שמואלביץ', שנלכד בידי הבריטים, חטף מכות רצח וכמעט שהוצא להורג, בחר ב"ימים אדומים" כשם לספרו המרתק שאותו בלעתי בצמא בנעוריי.
האסוציאציה הזו איננה מקרית, והיא נועדה להכניס את כל הצבא האדום בעירנו, על שני חלקיו, לאיזה חוש של פרופורציה. הצלחנו להחיות את הישות האדומה, הבאנו אלפים רבים לטדי ויצרנו שם חגיגה ספורטיבית גדולה לעיני רבים מאוד בכל רחבי הארץ. אישית, שמחתי מאוד בשער הניצחון. בלבי הסתפקתי בתיקו אבל חששתי מאוד שבלי שער ניצחון קטמון עלולה להפסיד. בסופו של דבר נדחו החישובים הגדולים והקטנים, ואת מקומם תפסה שמחה טבעית, שרק אדם צבוע יכול להכחיש אותה. אחרי המשחק ניגש אלי אוהד ותיק מאוד שאותו אני מכיר עוד מיציעי קטמון. "שמחת בגול שלכם?", שאל בתקווה שישמע ששמתי אפר על ראשי. אמרתי לו שאני לא רגיל לשקר, וששמחתי מאוד. זה נכון שחשתי גם מעין אמביוולנטיות קצת צורבת, אבל היא הייתה מהולה בתחושה עמוקה של סיפוק: עשינו משהו בעיר בשבע השנים האחרונות ואם ננהג בתבונה ניתן יהיה לתרגם את ההישג הזה לבנייה משמעותית וארוכת טווח.
אחת הטענות הרווחות כלפינו היא, ש"התאהבנו במיזם". זה נכון במידה רבה. רק הזיקה למורשת המשותפת לשתי הקבוצות הפיחה רוח חיים בהפועל קטמון, אבל באמת צמח אצלנו דור חדש שלא ידע את יוסף. המוני ילדים, בני נוער, נשים, אוהדי קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים וסתם אוהבי כדורגל שרוצים להיבדל מבית"ר אבל מאסו בניהול הישן של הפועל, התלקטו לדגלנו. נכדי הבכור, שהוא כמעט בן שבע, יתייחס למשחק ביום שישי שעבר כאל נקודת מפנה בחייו. לא היה שם כדורגל גדול אבל שררה בטדי אווירה של גמר גביע דרמטי במיוחד. הנכד, ומאות כמוהו, יזכרו את המשחק לשנים רבות. בהחלט קיימים ניצנים של "מורשת קטמון", קבוצה אדומה שרבים בעיר אוהבים בכל לבם. את הנדוניה הזו נביא לאיחוד עם הפועל, אם אמנם יקום. אם יסתבכו העניינים ננסה, למצער, לטפח בקטמון את מורשת הפועל, בעיקר את הערכים האנטי גזעניים שמשותפים לכל האוהדים האדומים בעיר.
מבחינה מקצועית לא היו הבדלים רבים בין שתי הקבוצות. להפועל היה יתרון טכני מסוים, בעיקר במחצית הראשונה ואחרי שער השוויון של איתמר כהן. קטמון נלחמה יותר והייתה מסוכנת בשלבים רבים של המשחק. תיקו היה משקף את מהלכי המשחק, אבל הניצחון הגדול של אוהדי קטמון ביציעים משך את הקבוצה לשער ניצחון מלהיב. הקללות של כמה אוהדים וההתפרצויות הרגשניות בסוף היו טבעיות, ואוהדים ניטראליים שראיתי ביציע חשו התרוממות רוח, שהוכיחה שירושלים (אפילו ביציע המזרחי!) יכולה להיראות קצת אחרת.
חיים ברעם
|
|
|
