| ס ק י ר ת נ ו ש א |
| האדום מהכפר |
נשלח - 20/05/2013 : 06:02:56
אני יודע שימים טרופים אלו, ימים של החלטות, ימים של חשבון נפש, ימים שיקבעו לאן העתיד של הקבוצה הכל כך מיוחדת הולך.
ועם זאת, הרגשתי שזה הזמן המתאים לספר את הסיפור שלי.
לאלה שאין להם אורך רוח כרגע לקרוא...זה בסדר גמור, אני מבין אותם ומכבד אותם.
ולאלה שיבחרו לקרוא...מקווה שתהנו (:
(וסליחה מראש אם הסיפור ארוך מדי, ככה יצא, אני מבטיח סוף טוב...)
אז מאיפה להתחיל?
אולי מאיפה שהכל התחיל...
שנת 93...איצטדיון טדי...משחק האליפות של ביתר ירושלים.
ואני שם, ילד בן 7 שזה עתה הגיע למשחק הכדורגל הראשון בחייו, ועוד למשחק אליפות.
זיקוקים, שירים, ריקודים, קהל חם...התאהבות ראשונה של ילד שזה עתה גילה עולם שלם וקסום.
מרוב שהזיכרון משם כל כך חזק, אני אפילו זוכר שאכלתי ביסלי פיצה(היום אני לא סובל אותו)
אח"כ המסלול היה ידוע, ללכת לספר לכל החברים איזו חוויה מטריפה.
להכריז בקול גדול "אני אוהד ביתר ירושלים"
להתחיל לאסוף מרצ'נדייז, צעיפים, חולצות, קלפים, חתימות.
ואחרי כמה שנים להתחיל לנדנד לאבא שיקח אותי למשחקים.
וככה יצא שב95-96 התחלנו אני ואבי ללכת למשחקים.
ובשנתיים שאח"כ להנות משתי אליפויות מדהימות, כולל משחק אליפות שני בדרבי נגד הפועל ירושלים.
אבל אבא שלי לא היה באמת אוהד אמיתי, וגם לא אף אחד במשפחה, וגם לא היה חבר קרוב שהיה אוהד שרוף שיגרור אותי.
כך שיצא שבתאכלס הייתי אוהד הצלחות, אוהד משחקים גדולים, ואחרי שתי האליפויות שביתר התחילה לדעוך, גם האהדה שלי דעכה.
מאוהד שאחת לחודש לפחות היה פוקד את יציעי טדי, הייתי מגיע למשחק או שניים בעונה במקרה הטוב.
אפילו לגמרים של הגביע ההם נגד הפועל ת"א לא הגעתי...
הייתי מאזין למשחקים בשירים ושערים, רואה את התקצירים אח"כ בדקה ה91.
אוהד מעגל שני אם תרצו, עדיין לא אוהד כורסא, אבל בדרך לשם.
כשהגעתי לתיכון בירושלים(עד אז הייתי בפרבר ירושלמי), יצא לי לראשונה להכיר את החיה המוזרה שנקראת "אוהד הפועל ירושלים בכדורגל"
במקרה יצא שהייתי בתיכון שהיה מאוד אדום(התיכון לאומנויות לסקרנים מביניכם).
ותמיד הסתכלתי על האוהדים האלה חצי ברחמים וחצי בהערצה, איך מצד אחד הם אוהדים קבוצה כל כך קטנה ולא משמעותית בנוף של הכדורגל הישראלי.
ומצד שני, אוהדים בלי תנאי, בלי הישגים, עם מעט מאוד רגעי שמחה ונחת, וזה באמת גרם לי לחיבה מסוימת, גם להם, וגם לקבוצה האדומה הסימפטית מהצד השני.
חשוב להגיד שלמרות היותי אוהד ביתר, לא הייתה בי מעולם שנאה, לא ליריבה האדומה, לא לשחקנים ערבים, אולי טיפה להפועל ת"א, כי באמת היה קשה שלא...
ובנוסף להיותי אוהד ביתר בכדורגל, הייתי גם אוהד בקטנה של הפועל ירושלים בכדורסל, כי אהבתי כדורסל, והייתי ירושלמי בכל ליבי, וזה מה שהיה לירושלים להציע לי בגזרה הזאת.
אז הייתי מגיע אחרי נצחונות גדולים עם צעיף של ביתר, ותמיד הייתי זוכה להתגרות מצד אוהדי הפועל ירושלים(ביניהם מיכאל אמן היקר)
אבל תמיד התייחסתי אל זה כיריבות ספורטיבית, ולא כשנאה של ממש.
הימים חלפו להם, האהדה לביתר הסתכמה בעיקר בצפייה במשחקים, לטדי כבר כמעט שלא הייתי מגיע, וגם כשהייתי מגיע זאת לא הייתה אותה הנאה טהורה כמו אז בתור ילד תם.
גם ימי הזוהר של גיאדמק את גומא לא הצליחו לרגש אותי, אז אומנם חזיתי במשחק אליפות שלישי, אבל כל הכסף והעדר שחקני הבית, גרמו לי די לבוז לביתר החדשה.
כמובן ששמחתי, אבל זה ממש לא היה זה...
הרגשתי שרק מהפך גדול בגישה, ומהפך גדול בקהל, יכול להחזיר אותי ליציעי טדי...אחרת זה יהיה סתמי.
את החסך בהעדר משחקי כדורגל של ביתר, התחלתי אט אט להחליף במשחקי כדורסל של הפועל ירושלים.
במהרה התאהבתי בקבוצה הזאת, בקהל הנאמן, באהדה הבלתי מתפשרת, ומצאתי את עצמי יותר ויותר ביציעי מלחה.
לפני מספר שנים כשעברתי לגור בירושלים, והיה פתאום הרבה יותר נוח להגיע למשחקי הבית והחוץ, מצאתי את עצמי עושה מנוי ומגיע כמעט לכל משחק חוץ.
ואז הגיע רגע המפנה...
שמועות הגיעו לאוזניי שיש משהו חדש בעיר, משהו מרגש, משהו שחייבים לבוא ולראות אותו מקרוב, "הפועל קטמון" שמו.
אז כמובן שבתור חובב כדורגל ואושיה ירושלמית ידעתי את כל הטלנובלה של סאסי-יונה-קטמון.
אבל מעבר להערכה על המהלך האמיץ לא ממש התעמקתי בעניין.
אבל אחרי ששמעתי חוויות מחברי ליציע במלחה, ועוד קצת מפה, ועוד קצת משם, החלטתי לנסות בפעם הראשונה בחיי, להגיע לטדי, עם צעיף אדום.
המשחק היה משחק העליה של הפועל קטמון לליגה ב', נגד ביתר אשקלון.
זאת בהחלט הייתה חוויה מדהימה, העידוד מאוד הזכיר לי את העידוד במלחה(בכל זאת, הברגידה וזה...)
אבל תמיד הייתי איש של כדורגל, ושמחה של גול לוקחת בכיס כמעט כל סל שבעולם.
וככה מצאתי את עצמי מתלהב ומתרגש מהפרויקט ההזוי הזה שנקרא הפועל קטמון.
בשנה שלאחר מכן כבר מצאתי את עצמי הולך אפילו למשחקים פחות חשובים וקריטים, בשביל החוויה, שישי בצהריים, מחיר שפוי, למה לא בעצם?
ופתאום מצאתי את עצמי מביא חברים למשחק הפרידה של אמיר גולה בגבעת רם.
ופתאום זה כבר ליגה א', זה לא צחוק, משם כבר עולים לליגה הלאומית, את הליגה הלאומית אני מכיר, זה אשכרה כדורגל.
ופתאום אני מוצא את עצמי לוקח ללב, כל גול שקטמון סופגת זה כמו סכין, וכל נצחון עושה לי את השבת.
לאט לאט התחלתי להפנים שזה כבר לא צחוק, זאת לא סתם חוויה של שישי בצהריים, זאת אהדה של ממש.
ופתאום קטמון מפסידים בלי הפסקה, ופתאום העליה בורחת, ואני כבר לא מסוגל להסתיר את האכזבה והכאב.
ואז הגיעה עונת 2012\2013 שחרצה את גורלי.
קטמון הפכה לחוויה שבשגרה, כבר לא הרגשתי באמת אורח בטדי, הרגשתי חלק מהנוף.
אותם פרצופים מוכרים, אותם חברים שהולכים מדי שבוע, זה כבר הרגיש לי טבעי כל העניין הזה.
ועדיין, נקרעתי מבפנים, מצד אחד צוהל בגולים של קטמון, מצד שני מתרגש מול הטלוויזיה בגולים של ביתר.
איזה מן אוהד אני, ותמיד דאגתי להבהיר לכולם שנאמנות היא התכונה החשובה ביותר של אוהד.
אז למי אני נאמן באמת? לקבוצה שגדלתי עליה? או לזאת שבאמת עושה לי חשק להגיע לראות אותה מקרוב?
ואז זה קרה. הצ'צ'נים הגיעו לביתר.
שמחתי מאוד, מבלי להכנס לפוליטיקה, זה היה מהלך שמבחינתי מאוד רציתי וחלמתי עליו.
מאוד הפריע לי להיות אוהד של הקבוצה הגזענית ביותר במדינה, ומאוד צרם לי שמעולם לא שיחק שחקן ערבי בביתר.
ראיתי בצעד הזה צעד מתבקש, צעד שיהפוך את ביתר לקבוצה נאורה, את האוהדים לחמים ואוהבים ומקבלים, ואולי סוף סוף ביתר תהיה מה שחלמתי עליה...
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
הבאת הצ'צ'נים רק חשפה את האמת הכואבת, הקומץ הוא לא קומץ...הוא הקהל של ביתר, וזה מה יש.
כל המלחמות האלה, הגזענות המכוערת, הצתת המשרדים בבית וגן...הרגשתי שלאט לאט אני מאבד כל אחיזה באהדה שלי לביתר.
המשחקים לאט לאט חדלו מלעניין אותי, הייתי מקליט ורואה בהילוך מהיר...אפילו התוצאה כבר בקושי עניינה אותי.
רק רציתי לחכות לראות מה יהיה עם הצ'צ'נים, מה יהיה עם הקהל, איך זה יסתיים כל הסיפור הזה.
כל הקטע של הקהל החצוי, התומכים מול הגזענים, זה היה נראה לי כמו רגע האמת של ביתר.
ואחרי שנים שהגעתי לטדי רק עם צעיף אדום, החלטתי לעשות נסיון אחרון באמת...
קבעתי עם חבר שהולכים ורואים בעיניים שלנו, מי זאת ביתר החדשה.
וכך הוצאתי את הצעיף הצהוב והמאובק מהמגירה, והגעתי לטדי למשחק רבע גמר גביע המדינה נגד מכבי חיפה.
כבר בדרך הרגשתי שעשיתי טעות, בדרך לאוטובוס ראיתי ברמזור אוטו עם צעיף צהוב, ביקשתי טרמפ, העארס שהיה על הגה נפנף אותי בגסות, נו מילא.
באוטובוס למלחה היו מלא עארסים קטנים עם צעיפים, מהילדים המעצבנים האלה שבא לך לתת להם כאפה שאולי תהפוך אותם בעתיד לאנשים נורמלים, נו מילא.
הגעתי לטדי, מהומת אלוהים, פקקים בכל מקום, בלגאן בקופות, צעקות, שוטרים, סוסים, אוהדי מכבי חיפה בהסגר, איפה השקט של קטמון איפה, נו מילא.
החבר מאחר, המשחק נדחה בחצי שעה, בדיקה בטחונית כאילו אני מחבל בפוטנציה, לחץ בשערים, בלגאן עם הכרטיסים המוזלים, משלמים עוד 50 ש"ח, נו מילא.
בפנים זה כמו ג'ונגל, ריח סיגריות בכל מקום, הכל צפוף, תורים בשירותים, המעברים כמו במחנה יהודה בשישי בצהריים, ואין מקום אחד נורמלי לשבת, נו מילא.
המשחק מתחיל, ביתר מוציאה שם רע לכדורגל, שני פסים הם לא מצליחים לחבר, איפה הטיקי-טאקה של קטמון איפה? נו מילא.
אבל מה שבאמת שבר אותי זה לא ה0-3 המשפיל, זה לא זה שביתר לא הגיעה לאף מצב, וגם לא זה שכל החוויה הייתה מגעילה במיוחד.
מה ששבר אותי זה שברגע סדאייב נגע בכדור, צרמו לי האוזניים מעוצמת הבוז שהקהל שרק.
ואני הייתי במערבי, סיפרו ששם מעודדים את סדאייב, אז סיפרו...ושיקרו.
אני היחיד שמחאתי כפיים בכל פעם שהוא נגע בכדור, היחיד.
והקהל הגזען ההוא מהמזרחי, זה שמספרים עליו שהוא הקהל הטוב בארץ, זה שמספרים עליו שהוא באש ובמים.
במשחק הכי חשוב של הקבוצה העונה, זה שהיה יכול להוביל אותה לתואר ולהופעה באירופה...
אותו קהל החליט לא לעודד, רק לקלל את איציק קורנפיין, זה מה שהם עשו במשך 90 דקות, לקלל את איציק קורנפיין, ולשרוק בוז לסדאייב.
באותו לילה הבנתי, ביתר ירושלים מתה, וגם אם היא לא מתה באופן מעשי, היא מתה עבורי באופן מוחשי.
הייתי צריך חוויה מתקנת, אז החלטתי שאני נוסע בפעם הראשונה למשחק חוץ בליגה א', ועוד לשעריים.
כן כן, הייתי בין ה100 המאושרים שהבטיחו את מקומם בבית הכלא שאותו אלתרו להיות מגרש כדורגל.
באותו משחק קטמון נראתה בדיוק כמו ביתר נגד חיפה, כבויה, עייפה, ואנטי כדורגל אחד גדול.
אבל אז הבנתי את ההבדל הגדול, זאת לא התוצאה, ולא הכדורגל, זה הרוח.
הרוח הקטמונית שגם בפיגור 3-0 לא מפסיקים לשיר ולעודד.
וגם אחרי הפסד משפיל 4-2 מודים לשחקנים ומוחאים להם כפיים.
באותו משחק הבנתי סופית שקטמון זאת הקבוצה בשבילי, כאילו נוסדה עבורי.
הגעתי עם עצמי לתובנות שאהדת כדורגל...נכון, זה הרבה יותר טהור אם זה מגיע מבטן ולידה, מהמשפחה, מהחברים, מהשכונה.
לאהוד קבוצה אחת מגיל 0 ועד סוף החיים.
אבל זה לא רק...יש עוד סוגים של אהדה.
ואהדה אמיתית מגיעה מהלב...
אז נכון שבהתחלה הרגשתי אורח בטדי, הייתי טרמפיסט ממוצע(ויש שיגידו שעדיין, וזה בסדר)
אבל זה השתלט עלי לגמרי, לא תכננתי את זה, לא בניתי על זה, אבל זה פשוט קרה.
במשחקים האחרונים כבר הרגשתי באמת חלק מהמאבק.
ההשלמה הזאת שלא משנה מה, אני מגיע לכפ"ס.
ההתרגשות לראות את מאות האדומים בכניסה, התצוגת עידוד המדהימה ביותר שראיתי אי פעם במשחק חוץ.
והגול ההוא של ליעד עובד, שהיה ברור שיהיה גול העליה, שכל כך הגיע לנו באותו יום.
הלחץ האדיר לפני המשחק מול ב"ש, וההתפרקות האדירה בגול של שלום עקיבא.
לאילת לא נסעתי ברגע האחרון כי לא הרגשתי טוב, אבל בחיים לא הייתי כל כך בלחץ מול מסך מחשב כמו שהייתי בשעתיים האלה.
ואז שבוע לוד...בחיים לא חשבתי שאהיה כל כך לחוץ מאיזו קבוצה קקיונית בתחתית ליגה א'.
פתאום אני מוצא את עצמי אשכרה קורא כתבות באתרים שעד לאותו זמן בכלל לא ידעתי על קיומם.
זה לחץ אמיתי, זה לא סתם...אני באמת לוקח את זה ללב..ולא בכאילו.
ביום של המשחק בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים, מעולם לא הרגשתי ככה לפני משחק של ביתר...
וההתפרקות הזאת ברגע שהבנתי שהעסק גמור...איזו הקלה אלוהית.
החגיגות בסירה...כמה טהור, כמה נכון, כמה אמיתי...
זאת לא הכמות זאת האיכות, מה זה 100 אנשים טובים ואיכותיים אחד אחד, לעומת 10,000 עארסים בגן סאקר?
תמיד חששתי מהרגע הזה שקטמון יעלו לליגה מקצוענית, ואם יהיה איחוד...מה אני אעשה?
אני אהיה באופן רשמי אוהד של הפועל ירושלים? יריבתה של ביתר?
אבל אחרי העונה הזאת שעברתי עם קטמון ועם ביתר...הבנתי שכן...אני אוהד הפועל ירושלים.
ואם יהיה דרבי? אני אהיה אדום, כי ככה הלב שלי בחר, וככה הרוח שבי בחרה.
לא בחרתי להיות אוהד ביתר, בחרו בשבילי, לקחו ילד תמים בגיל 7 ואמרו לו "אתה אוהד ביתר ירושלים"
ובמשך 20 שנה הייתי אוהד ביתר ירושלים.
אבל מגיע שלב בחיים שהבן אדם מחליט מה טוב עבורו, ומה נכון עבורו.
אנשים אוכלים 20 שנה בשר ואז מגיעים למסקנה שבשר זה רצח.
אז אני אהדתי 20 שנה את ביתר ואז הגעתי למסקנה שביתר זה רצח.
זה רקוב, זה רדוד, זה שטחי, זה גזעני, זה אלים...וזה ההפך הגמור ממה שאני רוצה מקבוצת הכדורגל שלי, וקהל האוהדים שאיתי.
ואסיים בכמה מילים באמת...מעומק הלב...בתור אוהד חדש של הפועל קטמון ירושלים...שזה עתה התאהב.
אחד הדברים שהכי גרמו לי להתאהב בקטמון ובקהל אוהדיה, זאת אווירת המשפחתיות המדהימה הזאת.
כולם משפחה, כולם שווים, כולם בגובה העיניים, מהמייסדים, דרך השחקנים, דרך ההנהלה, ועד אחרון האוהדים.
מהמשחק הראשון שהגעתי הרגשתי שייך, כי גרמו לי להרגיש שייך.
החברים שאיתם הגעתי למשחקים? ידעו שאני אוהד ביתר...
מיכאל אמן שראיתי כל משחק ומשחק, מי כמוהו ידע שאני אוהד ביתר...
אבל זה לא הפריע להם, וזה לא הפריע למיכאל.
מבחינתם אני מגיע למשחקים של קטמון עם צעיף של קטמון, אז אני אוהד קטמון, סוף פסוק.
במשחק האחרון נגד לוד הצלחתי להביא בחורה עדינה שמעולם לא הייתה במשחק כדורגל.
והיא אמרה לי "אני מפחדת ממשחקי כדורגל, שמעתי שיש אלימות, ויש קללות, ויש מכות, ואולי אני אפגע"
אז אמרתי לה שאני מבטיח לה שמלבד קצת קללות, לא יהיה שום דבר ממה שהיא חוששת שיהיה.
והיא הגיעה בסוף למשחק, והיא אמרה שזאת הייתה חוויה מדהימה, ושהיא תגיע למשחקים בשנה הבאה.
ככה זה קטמון, אי אפשר שלא להתאהב בדבר הזה, באנשים האלה.
קבוצה כל כך קטנה, שמביאה אושר כל כך גדול.
תודה לאנשים היקרים שגרמו לדבר הזה לקרות.
וגרמו לי להבין שעד עכשיו הייתי בצד האפל של הירח.
תודה לך הפועל קטמון, תודה שהגשמת גם לי חלום.
באהבה גדולה.
רן :-) |
| 15 ת ג ו ב ו ת א ח ר ו נ ו ת (חדשות ביותר ראשונות) |
| ירושלים אדומה |
נשלח - 25/05/2013 : 17:13:10
שמח מאוד לקרוא סיפורים כמו של פותח האשכול ואלו שסיפורו סיפורים דומים,
לכולם יש מקום בהפועל.
אבל..
אנחנו פה בשביל הפועל ירושלים. שחלק מהמורשת שלה זה שנאת בית"ר ירושלים.
מה רע בקצת שנאה? חלאס להתייפיף ולהגיד לאנשים שזה אסור (חתול אדום)
אנחנו קבוצת כדורגל ולא אולם קונצרטים.
ולכן נאמר
הופה, בית"ר זונה! |
| האדום מהכפר |
נשלח - 25/05/2013 : 17:01:24
אף פעם לא התכחשתי לכך.
ותאמין לי שמאוד רציתי איחוד.
נכון שאף פעם לא הייתי אוהד של המקורית.
אבל ברור לי שקטמון הוא אמצעי להשגת מטרה.
ובהחלט חשוב לי קבוצה אחת אדומה, חזקה ובריאה שתעלה לליגת העל ותנצח בדרבי.
אני אישית לא מנביאי הזעם שמאמינים שברגע שיהיה איחוד הקסם של קטמון יעלם.
אנחנו רבים וחזקים מהממורמרים והמקללים שנשארו במקורית, והרוח שלנו היא זאת שתוביל את הקבוצה המאוחדת.
צר לי שכנראה שהשנה זה לא יקרה.
אבל אני כן אופטימי ומאמין ששנה הבאה יהיה איחוד.
אני משתמש במילה "קטמון" בשביל לא ליצור בלבול.
ברור לי שמדובר בהפועל ירושלים.
זה לא שאני החלטתי שאני אוהד קטמון בשביל הגימיק הנחמד.
ברור לי שאני אוהד הפועל ירושלים, שכרגע קוראים לה הפועל קטמון ירושלים.
גם את הקבוצה המאוחדת אוהד בכל ליבי, אין לי ספק בכך.
סליחה אם יצרתי בלבול.
בכל מקרה המטרה שלי היא גם המטרה של הרוב המוחלט כאן.
לאחד את שתי הקבוצות וליצור קבוצה אחת חזקה ובריאה (:
:-) |
| גון מדלולה |
נשלח - 25/05/2013 : 16:56:18
ציטוט:
נשלח במקור על ידי קראנקו
ציטוט:
נשלח במקור על ידי האדום מהכפר
העיקר שלכולנו יש את אותה מטרה משותפת.
לעודד את קטמון ולהרים אותה לגבהים חדשים.
יאללה הפועל :-)
מצטער, אבל זאת לא המטרה של כולנו. המטרה שלי לפחות זו הפועל ירושלים חזקה טובה ובריאה.
בדיוק, ואוסיף:
אדום מהכפר הסיפור שלך נפלא, וכיף שאנשים כמוך מצטרפים אלינו, אבל אתם חייבים להבין מה המטרות שלנו ובשביל מה אנחנו פה:
להציל את הפועל ירושלים וליצור קבוצה אדומה חזקה אחת בעיר. |
| קראנקו |
נשלח - 25/05/2013 : 16:41:14
ציטוט:
נשלח במקור על ידי האדום מהכפר
העיקר שלכולנו יש את אותה מטרה משותפת.
לעודד את קטמון ולהרים אותה לגבהים חדשים.
יאללה הפועל :-)
מצטער, אבל זאת לא המטרה של כולנו. המטרה שלי לפחות זו הפועל ירושלים חזקה טובה ובריאה. |
| האדום מהכפר |
נשלח - 25/05/2013 : 16:29:08
חברים לא צריך לריב.
חבל שת'רד כל כך יפה ומרגש ייהרס ע"י קרבות מיותרים.
איש כטוב בעיניו יעשה.
מי שרוצה לשנוא את ביתר ישנא את ביתר.
מי שרוצה לאהוב ולכבד את כולם, גם זכותו.
אני ספציפית בן אדם שממש לא אוהב לשנוא, אני אוהב כל קבוצה ירושלמית באשר היא כי אני פטריוט ירושלמי.
אני אוהב כל קבוצה שמצליחה באירופה כי אני פטריוט ישראלי.
הקבוצה היחידה שבאמת פיתחתי כלפיה איבה גדולה היא מכבי ת"א בכדורסל, וזה בעיקר בעקבות ההתנהלות הגועלית והנבזית של המועדון הזה, לא בגלל שאני אוהד הפועל בכדורסל ואני "אמור" לשנוא אותה.
בתור אוהד ביתר לשעבר, אני לא חושב שאי פעם אוכל לשנוא אותה.
כששרים שיני נאצה לביתר אני שותק.
אני כן יכול להבין את אלה שכן שונאים.
אני מתאר לעצמי שאם הייתי גדל כמוהם, כאוהד הפועל מבטן ומלידה, וחלק מהמורשת שלי הייתה שנאת ביתר, אז אולי גם אני היום הייתי שר אתם את אותם שירים.
אני מכבד אותם, אני לעולם לא אשתיק אף אחד, לעולם לא אטיף על להוריד שירים כאלה ואחרים, או לשנות את המילים.
אגב, שתדעו לכם שבאמת לא כולם מתחברים לשנאה הזאת.
יש כמה חבר'ה מהיציע שקבוע במקום לשיר "השנאה למנורה" שרים "הלב והנשמה"
יש הרבה אוהדים של קטמון שבאים מאהבה נטו, ולא מסוגלים לשיר את השירים האלה.
אבל שוב, בלי יריבות ספורטיבית(שלרוב מתפתחת לכדי שנאה, אין מה לעשות)
היה הרבה פחות מעניין.
אני יודע בתור אוהד הפועל כדורסל, שאם היריבות עם מכבי לא הייתה כל כך מטורפת, אני בכלל לא בטוח שהייתי הופך להיות אוהד שרוף, כי חלק מהדרייב של אוהדי הפועל בכדורסל זה ה"לנצח את מכבי" "לקחת ממכבי תואר"
וכמובן שהיריבות התפתחה לשנאה, וברבע מהשירים של הפועל-סל יש אזכור למכבי ולחבריה.
אז חברים, אני אומר שבואו לא נחנך אף אחד.
על אחת כמה וכמה מהמקום שאנחנו באים בתור אוהדי ביתר לשעבר, אין לנו את הפריווילגיה לכך.
מי שרוצה שישנא.
מי שרוצה שיאהב.
ומי שרוצה גם וגם זה גם בסדר.
העיקר שלכולנו יש את אותה מטרה משותפת.
לעודד את קטמון ולהרים אותה לגבהים חדשים.
יאללה הפועל :-) |
| roi |
נשלח - 25/05/2013 : 08:22:48
ציטוט:
נשלח במקור על ידי אושר גדול
זה כנראה יהיה הפוסט של הקיץ.סיפורים אנושיים מחממים את הלב.
הייתי אוהד הפועל ירושלים מגיל 10 בערך, 1970 , כולל גמר הגביע, כולל משחק בנוער של הפועל עם מישל דיין ואיזה תקופה גם עם ויקטור יונה.בערך אחרי המשחק מול רעננה, משהו נשבר בי והבנתי שאני לא מחובר.
במהלך 2007, כשאורי דיבר על קבוצה חדשה, לא הבנתי איך אפשר להחליף ועוד הכל יסתדר ואמרתי לו שכדאי לחכות.
ב-26 באוקטובר 2007 הגעתי למשחק הראשון של קטמון בגבעת רם.לא היו לי ציפיות.חשבתי נשב איזה מאתיים הזויים ונצחק.באו 2000 . היה מרגש בטירוף.
במחצית תפס אותי גיא לרר, ההוא מערוץ 10 ותוך כדי ראיון התפרקתי לחתיכות.השאר מופיע יום למחרת באייטם הראשון בחדשות 10.
היום אני מבין שאני מכור, כמו שלא הייתי בחיים לשום דבר.
אני מלמד בתיכון עמק חרוד.פעם היו צוחקים מנימוס.היום כולם יודעים איזה דבר אדיר המועדון הזה ומעריכים אותנו.
המשיכו בסיפורים.יום אחד נוציא ספר.
אני זוכר היטב את הכתבה הזו ואת הראיון איתך, זה היה רגע בתחושות לגבי קטמון - מרגש מאוד. |
| רוברט נסטה מארלי |
נשלח - 24/05/2013 : 19:29:00
ציטוט:
נשלח במקור על ידי חתול אדום
רוברט נסטה מארלי- בדיוק לאנשים כמוך הפוסט הקודם שלי כיוון. אלו שמתעקשים לכתוב בית"ר עם כוכבית ומגדירים את עצמם "אנטי-ביתר".
אין כאן מקום לקבוצה המתקיימת משנאה, אסור לנו להתדרדר לרמה הזאת.
חבר יקר אני מאוד מעריך אנשים שעברו מב*תר להפועל, אני יודע שלעבור קבוצה זה לא דבר פשוט. אבל כן אני עדיין "אנטי ב*תר" זה לא משהוא אישי אבל ככה זה. בכל העולם אוהדי כדורגל לא מחבבים את הקבוצה השניה של העיר שלהם. בקשר לב*תר אני ממש לא סובל את המועדון הזה את הגזענות ואת ההיתנהגות הביריונית והפחדנית של האוהדים למשל ליקפוץ 10 אנשים על ילד שאוהד קבוצה אחרת ולגרום לו שברים בגולגולת.
אוהב אותך את האדום מהכפר ואת שכמותכם אבל עדיין שונאה את ב*תר.
שבת שלום. |
| גבעוני |
נשלח - 24/05/2013 : 18:22:59
ציטוט:
נשלח במקור על ידי חתול אדום
רוברט נסטה מארלי- בדיוק לאנשים כמוך הפוסט הקודם שלי כיוון. אלו שמתעקשים לכתוב בית"ר עם כוכבית ומגדירים את עצמם "אנטי-ביתר".
אין כאן מקום לקבוצה המתקיימת משנאה, אסור לנו להתדרדר לרמה הזאת.
סייג לחוכמה שתיקה אבל גם לביתרים היא לא תזיק
"אני שונא אותך ביתר" |
| לאסלו צה |
נשלח - 24/05/2013 : 17:38:48
ציטוט:
נשלח במקור על ידי חתול אדום
רוברט נסטה מארלי- בדיוק לאנשים כמוך הפוסט הקודם שלי כיוון. אלו שמתעקשים לכתוב בית"ר עם כוכבית ומגדירים את עצמם "אנטי-ביתר".
אין כאן מקום לקבוצה המתקיימת משנאה, אסור לנו להתדרדר לרמה הזאת.
אם כבר יש כאן יותר מדי מקום ליפי נפש טרחנים ומעיקים. כל מיני זיקיות למיניהן. |
| קראנקו |
נשלח - 24/05/2013 : 17:26:43
ציטוט:
נשלח במקור על ידי חתול אדום
רוברט נסטה מארלי- בדיוק לאנשים כמוך הפוסט הקודם שלי כיוון. אלו שמתעקשים לכתוב בית"ר עם כוכבית ומגדירים את עצמם "אנטי-ביתר".
אין כאן מקום לקבוצה המתקיימת משנאה, אסור לנו להתדרדר לרמה הזאת.
עכשיו גם תלמדו אותנו, אוהדי בית"ר, למה יש כאן מקום ומה לא ?
יש אולי כאן עוד אוהדי בית"ר שבאו להטיף לנו מוסר ? ללמד אותנו איך להתנהג לבית"ר ?
מה קורה בפורום הזה השבוע לעזאזל ? |
| tampopo |
נשלח - 24/05/2013 : 16:55:02
ציטוט:
נשלח במקור על ידי חתול אדום
רוברט נסטה מארלי- בדיוק לאנשים כמוך הפוסט הקודם שלי כיוון. אלו שמתעקשים לכתוב בית"ר עם כוכבית ומגדירים את עצמם "אנטי-ביתר".
אין כאן מקום לקבוצה המתקיימת משנאה, אסור לנו להתדרדר לרמה הזאת.
אוי מחמלי,חשוב לי שתדע שאתה לוקח ממני חלק מהזהות שלי וכייף גדול.השנאה למנורה היא חלק מההוויה שלי.
מה יהיה?
|
| אושר גדול |
נשלח - 24/05/2013 : 13:10:01
זה כנראה יהיה הפוסט של הקיץ.סיפורים אנושיים מחממים את הלב.
הייתי אוהד הפועל ירושלים מגיל 10 בערך, 1970 , כולל גמר הגביע, כולל משחק בנוער של הפועל עם מישל דיין ואיזה תקופה גם עם ויקטור יונה.בערך אחרי המשחק מול רעננה, משהו נשבר בי והבנתי שאני לא מחובר.
במהלך 2007, כשאורי דיבר על קבוצה חדשה, לא הבנתי איך אפשר להחליף ועוד הכל יסתדר ואמרתי לו שכדאי לחכות.
ב-26 באוקטובר 2007 הגעתי למשחק הראשון של קטמון בגבעת רם.לא היו לי ציפיות.חשבתי נשב איזה מאתיים הזויים ונצחק.באו 2000 . היה מרגש בטירוף.
במחצית תפס אותי גיא לרר, ההוא מערוץ 10 ותוך כדי ראיון התפרקתי לחתיכות.השאר מופיע יום למחרת באייטם הראשון בחדשות 10.
היום אני מבין שאני מכור, כמו שלא הייתי בחיים לשום דבר.
אני מלמד בתיכון עמק חרוד.פעם היו צוחקים מנימוס.היום כולם יודעים איזה דבר אדיר המועדון הזה ומעריכים אותנו.
המשיכו בסיפורים.יום אחד נוציא ספר. |
| חתול אדום |
נשלח - 24/05/2013 : 11:25:22
רוברט נסטה מארלי- בדיוק לאנשים כמוך הפוסט הקודם שלי כיוון. אלו שמתעקשים לכתוב בית"ר עם כוכבית ומגדירים את עצמם "אנטי-ביתר".
אין כאן מקום לקבוצה המתקיימת משנאה, אסור לנו להתדרדר לרמה הזאת. |
| orky |
נשלח - 24/05/2013 : 10:53:24
כנראה שזה הפוסט המרגש ביותר שהיה בפורום הזה.. תמשיכו חברים, תמשיכו. |
| רוברט נסטה מארלי |
נשלח - 23/05/2013 : 18:58:23
סיפורים מרגשים הנה בקצרה הסיפור שלי ואיך כמעט נהיתי אוהד ב*תר ואיך אבא שלי היציל אותי ברגע האחרון, תודה אבא .
הכל היתחיל בערך בגיל 6 בגן חובה. שניים או שלשה ילדים דיברו על משחק של ב*תר שהם הולכים לראות בערב. אני שלא ידעתי ביכלל כמה שחקנים יש בקבוצה, מה זה חוץ וקרן, שלא לדבר על הפועל הושפעתי מילדי הגן וחשבתי שגם אני בעד ב*תר (המילה אוהד עוד לא היתה מוכרת בלקסיקון) אני לא זוכר בידיוק איך היתפתחו הדברים אבל יום אחד אמרתי לאמי שאני רוצה חולצה של ביתר. אמי די הופתה מהיציאה המוזרה ואמרה לי שהיא חושבת שאבא שלי לא יוהב את הרעיון ושאני ידבר על זה איתו. לא היתיעשתי ואמרתי גם לו שאני רוצה חולצה של ב*תר. בלי לחשוב פעמיים אבא שלי היבהיר לי חד וחלק שלבית שלנו לא תיכנס חולצה של ב*תר ואני לא יהיה אוהד שלהם! אם אני בכל זאת ממש רוצה אז הפועל זה בססססדרר. ששאלתי למה אבא שלי היסביר לי כל מיני דברים על פראי אדם חולגנים וגזענים. לא היבנתי בדיוק על מה הוא מדבר אבל הבנתי שאין סיקוי. ככה ויתרתי על הרעיון ועברו לי כמה שנים בלי שמץ של כדורגל עד שבערך בגיל 14 פיתחתי חיבה מסוימת להפועל תל אביב שנבעה בעיקר מאנטי ב*תר ומכבי ותפאורות מדהימות של הפועל תל אביב: שלטים ב10 שפות נגד גזענות, פועלי כל העולם היתאחדו וכו'. החיבה להפועל תל אביב עדיין קיימת אבל על אש קטנה. המשחק הראשון שהלכתי לראות היה המשחק השלישי של קטמון והראשון בטדי נגד קריית מלאכי. היה מדהים, היתאבתי בהפועל ומאז אני נוסעה כמעט לכל משחק חוץ ובית. יאללה הפועל! |
|
|
