| ס ק י ר ת נ ו ש א |
| tito |
נשלח - 06/01/2013 : 18:38:26
הנה סיפור שכתב חבר שלי ופירסמתי אותו פעם בפורום הקודם. עכשיו יש גם חלק שלישי. זה די ארוך. אפשר שבאשכול הזה יהיו עוד סיפורים על הפועל, אני אשמח.
זה קרה אחרי המשחק מול נחלת, יצאנו מהאיצטדיון לכיוון האוטו,ומוני עדיין לא הסכים איתי, צעקתי עליו "איך אתה יכול עדיין להאמין בשטות הזאת?" הוא שתק ואז אמר לי בפשטות "כי זה נכון".
אלוהים, כמה שהוא דביל, אני חושב לעצמי, איך הוא עדיין חושב ככה? יש לנו ויכוח, לא מהיום, על הפועל, ומוני אף פעם לא היה גאון, אבל זה עובר כל גבול. מתקרבים לאוטו ואז בלי לחשוב על זה יותר מדי אני אומר לו " אתה יודע מה, בוא נבדוק", ואז אני רואה כמה הוא שמח, ואני מבין שעשיתי שטות גדולה.
אני אוהד הפועל, הרבה שנים, אבל זה ממש לא העיקר כאן. את מוני פגשתי במקיף גילה, התיכון שבו למדנו. הוא רוסי, מוני, ואני בטוח בזה למרות שאין לי הוכחות. לבית ספר הוא הגיע בכיתה ט',הוא והמשפחה שלו עברו מאיזה מושב, בהתחלה היה מאד מצחיק איתו.אני אומר שהוא רוסי כי יש לו פרצוף רוסי נראה לי, כי בתכלס מבטא אין לו, יש לו מין פרצוף לבן ועגול, עם עיניים גדולות
כאלה. לא היה דבר יותר מצחיק ממוני במקיף, הוא רק הגיע לירושלים והאמין לכל שטות , על מלחמת החמולות האכזרית ברחביה שמעתם? זהו, שמוני שמע והזהיר את ההורים שלו לא לנסוע לשם. אבל אחרי כמה זמן התחלנו לאהוב אותו, הוא היה גדול פיזית וממש לא פחדן, ובתכלס גם היה לו לב טוב מאד,אז ויתרנו על הצחוקים אחרי איזה תקופה. אני התחלתי לבוא אליו הרבה לבית, ובכלל נהיינו חברים יותר טובים מהשאר,ויום אחד לקחתי אותו להפועל. לי יש דוד אוהד הפועל, הוא לקח אותי שהייתי קטן, אז הפכתי לאוהד הפועל.אבל כששואלים
אותי איך נהייתי אוהד הפועל אני אומר "במקור באתי מהכדורסל", שקר מוחלט כמובן, אבל נשמע טוב.
האמת שמהפועל נמאס לי לגמרי כבר אז, והיום עוד יותר.לא רוצה להתחיל פה עם ההתבכיינות הרגילה, ואולי זה סתם תירוצים, אבל זה לא כיף ולא מעניין. לא כדורגל טוב, לא מנצחים, וקטמון בעניין הזה היא בדיוק אותו סיפור.
אבל מוני, אלוהים, הוא התאהב בטירוף. במשחק הראשון (מכבי חיפה בבית, 1-0 מגול של חמודי) הוא ישב לידי רועד, בעיניים פעורות, מוקסם לחלוטין. זאת גם היתה הפעם הראשונה שהוא הלך לכדורגל, וגם "זאת היתה הפועל", כמו שהוא אומר תמיד שהוא מספר על זה, כאילו שזה מסביר משהו. אבל אולי זה כן מסביר משהו, כי הפועל התאימה למוני כל כך, ואני חושב שאפשר להבין למה גם בלי שאני אסביר.
אז מאז המשחק ההוא הוא הלך כמעט לכל המשחקים, יושב מצד ימין למעלה, די
רחוק, לא שר ורק מסתכל על המגרש ונראה המום. אני באתי פחות ופחות, ובכלל די התפצלנו לאט לאט, הלימודים היו חשובים לי למרות הפוזה, וכשהגיעו הבגרויות התחלתי להשקיע, היה לי ברור שאני רוצה ללכת לאוניברסיטה.
בקיצור הגיע הצבא ובכלל ניתק הקשר, רק מדי פעם ראיתיאותו במשחקים, ולא הגעתי הרבה.
אבל שנה שעברה פגשתי אותו במשחק מול נתיבות בגביע, וכבר התיישבתי לידו, והתחלנו לדבר. ופתאום מוני פלט משהו שהזכיר לי את הוויכוח הישן שלנו ופשוט לא האמנתי, הבן אדם בן פאקינג 25, עובד באיזה עבודה מסודרת שאני לא זוכר מהי, והוא עדיין מאמין בשטויות האלה?
הוויכוח התחיל מזמן, מוני האמין, תהרגו אותי אם אני יודע למה, שיש שחקנים של הפועל שהם אנשים מיוחדים וטובים שלא סתם זכו (זכו!) לשחק בה. לא כולם כמובן, אלא כמה בודדים.
היתה לו אובססיה לשימי דווידיאן בזמנו וליניב אברהמי אחר כך, שהוא הרגיש שיש בהם משהו מיוחד. כבר שהוא אמר את זה בתיכון, אני זוכר, הרגשתי קצת גועל. הוא היה נראה מטומטם פתאום, עם הפרצוף העגול הזה, מבלבל ת'מוח על כמה שנראה לו שאיזה שחקן ערס הוא בנאדם מיוחד. ולך תסביר לו שאני גם מכיר את רובם, מאירועים משפחתיים וכאלה, ושהם לא בדיוק מיוחדים. וברגעים האלה לא ידעתי אם לרדת עליו, ואשכרה לרמוס אותו, או פשוט לקום וללכת משם. ולרוב הלכתי, מרחמים, למרות שהיו פעמים שהשפלתי אותו מאד. בגלל זה, שידעתי שאני יכול לרדת עליו והוא לא יכול לענות לי, ובגלל שלאט לאט גם עשיתי את זה יותר ויותר, הפסקתי להיות חבר שלו. אם זה היה תלוי בו הוא לא היה מפסיק.
בכל מקרה אז אנחנו יושבים שם, במשחק מול נתיבות, והוא מסתכל עלי בעיניים הגדולות האלה שמלאות באמון ואומר שנראה לו שציון זקן הוא עכשיו השחקן המיוחד בהפועל. ואני פשוט לא מאמין שהוא אומר את זה, ואני שואל אותו אם בגלל זה הוא באנקר בהרכב, בצחוק, בשביל שאולי גם הוא ייצחק, אבל הוא ממש לא צוחק. אני מנסה לברר למה, והוא לא ממש עונה, רק מסתכל בציון מרוכז.
ואני גם.
ואני רואה את ציון עולה ויורד, עולה ויורד, מדי פעם מנסה להרים, ואין לי מושג קלוש על מה הוא מדבר. לא דיברנו על זה שוב כמעט, התראינו מדי פעם במשחקים וניחמתי אותו אחרי התיקו נגד כפר יונה בפורים, הוא היה מחופש לאיזה חיה לבנה (פיל לבן? שפן?) והוא נתן לי חיוך כשאמרתילו שבעונה הבאה נעלה.
מול ערד נפגשנו שוב, הפעם הוא בא לחפש אותי, הוא בא והתיישב לידי.
המשחק היה נורא, קיללתי את הזבלים האלה בלב, לא היה לי נעים לקלל לידו, מה שעיצבן אותי עוד יותר, עד שבשלב מסויים יצא לי "הוא מיוחד בלהיות
זבל, הציון זקן שלך".
עשיתי את זה בכוונה, ידעתי שאני ארגיש הקלה בשניה שאני ארגיש שכואב לו, ככה אני, ואולי ככה כולם.
"אתה בחיים לא תבין הא?" הוא אומר לי בשקט, לא בלי כעס.
אני לא מסתכל עליו, ושותק.
"אם היית לידו שעה, רק שעה, ורק איתו, אני בטוח שהיית מבין", הוא אומר לי בצורה שלווה כזאת, כאילו זה ברור מאליו. אחרי המשחק ביקשתי את הטלפון שלו, לכפר סבא נסענו ביחד, גם לנחלת.
במשחק מול נחלת מוני ישב לידי לחוץ, במיוחד אחרי שהובלנו,במיוחד בגלל הקהל.
וציון זקן עולה ויורד, עולה ויורד, ומוני, ככה אני חושד לפחות, מדבר אליו במהלך המשחק בשקט. ושכלום לא הלך, ומוני עדיין מסתכל על ציון, אני פתאום מת שנפסיד. די, זה לא מעניין אותי כבר, באמת, בא לי לסיים עם זה, נסיעות למשחקי חוץ?! די, באמת.
כשספגנו את השני הרגשתי עייפות גדולה, ידעתי שזה לא משנה אם אני אבוא יותר או לא, זה נגמר מבחינתי. בדרך לחניה מוני הרגיש את זה, באיזה חוש שישי של חיה אומר לי שזה לא אבוד, ואז הוא גם אומר משהו על ציון, ואני מסביר לו בעייפות שזה שטויות, ושהגיע הזמן שיכיר בזה שציון זקן, כמו כל השחקנים שלפניו, הוא בן אדם רגיל במקרה הטוב וערס במקרה הרע.
ומוני פונה אלי ממש בייאוש ואומר לי שזה רק נראה ככה, אבל שפעם אחת אני אתן לזה צ'אנס, כי הוא צודק, וכל מה שצריך זה שניקח את ציון איתנו לכמה שעות ואני אבין את זה.
ואז אמרתי לו את זה, "יאללה בוא ננסה". הפנים שלו זרחו כל כך, ידעתי שעשיתי טעות.
מוני תיכנן הכל. נפגשנו אחרי יומיים ונסענו למגרש האימונים. ידעתי שזה לא יצליח ובלב קיוויתי שמוני לא יתבזה יותר מדי. התוכנית שלו היתה להציע לציון טרמפ ואז כשהוא במכונית פשוט לנסוע לסיני, אלוהים, זה מטומטם כל כך.
חנינו ליד המגרש ואחרי שהאימון נגמר והשחקנים יצאו מוני ניגש לציון, ראיתי אותם במראה האחורית, מוני אמר לו משהו וציון פשוט הלך אחריו לכיווני. כשהם פתחו את הדלת מוני חייך אלי. התעלמתי ממנו.
נסענו בשתיקה, לא היה לי מושג מה לעשות. אני פונה לכיוון לטרון ומחכה כבר שציון יבין שאנחנו לא בכיוון ירושלים, אני מסתכל במראה האחורית וציון רק משקיף החוצה מהחלון. אני פונה בלטרון ועדיין שקט מוחלט מאחורה, מה קורה פה?
אנחנו נוסעים דרומה, חוץ מזה לא קורה כלום.
לאט לאט מחשיך בחוץ, כביש הערבה הוא כביש ארוך מאד.
עצרנו בדימונה לתדלק, הלכתי לקנות לעצמי שתיה בקיוסק, אחרי כמה צעדים חזרתי ושאלתי אותם אם הם רוצים גם משהו, ציון עשה לי לא עם הראש, הלכתי משם מהורהר. בחוץ כבר לילה לגמרי, אנחנו מגיעים למסוף הגבול של טאבה, מחנים את האוטו ועוברים את הגבול, מאיפה יש לציון דרכון?
"לאן עכשיו?" אני שואל אותם אחרי שעברנו את הגבול, מוני עוצר מונית ומסמן לי להיכנס, פעם ראשונה שלא מתמקחים כאן. בחוץ אפלת לילה, משמאלנו הים ומימיננו בסיסי צבא מצריים. האם זה הנהג, מוני, ואולי אני?
"ציון זקן, ציון זקן, כל החלומות מתגשמים בלב".
נסענו לדהאב. זה היה די ברור שניסע לשם, כי מוני מספר על דהאב סיפורים מאז שאני מכיר אותו.הוא היה שם עם אחיו הגדול בטיול בר מצווה שלו, שני רוסים שראו מדבר פעם ראשונה. אבל הדבר הכי מצחיק זה איך שהוא מספר על זה, "ואז נכנסנו פנימה, ויש מסביב אורות כאלה, ומלא דוכנים. וכל דוכן מציע משהו אחר, שבחיים לא ראית כזה, מנורות שמן מנחושת, ישנות ישנות, ולובסטרים ענקיים מהים, ובדים צבעוניים ממשי, מבהיקים לגמרי, שברור שבאו מסין. והמוכרים הם בדואים מבוגרים כאלה, שראו את הים בכל הזמנים, ויודעים בדיוק מתי לקחת איזה דג, או כושים מסודן, שנדדו בכל המדבר ואספו איתם חפצים עתיקים."
לא נעים לי להגיד לו שהוא חי בסרט של אלף לילה ולילה, ושלפני הגיוס קפצנו לסיני וכמו מטומטמים נסענו לדהאב, כל מה שיש שם זה חושות ובתי קפה, וכמה דוכנים לתיירים, בדיוק כמו בכל חוף אחר רק יותר תעשייתי. אבל לא אמרתי כלום, והאווירה במונית שקטה מאד, ורק ציפיה.
מתקרבים לדהאב, והיא נראית מאיימת כזאת בחושך, שלד ענק של עיר, רק מעט אורות. מוני כיוון את הנהג לתוך העיר, זכרתי במעורפל שיש גם דהאב תיירותית וגם דהאב תעשיתית, נראה שמוני לא שמע על ההפרדה הזאת.
אנחנו נכנסים לתוך הסימטאות האלה, שאין בהן דבר אחד מושך או יפה, רק עזובה של עיר תיירות שירדה מגדולתה. ואנחנו נעים בה עוד ועוד, לאורך קירות רבים של בתים מתפוררים שרק שלטים דהויים מסוגים שונים מזכירים שזה לא אותו בית לידו אנחנו עוברים כל פעם. עזובה כזאת וריקות לא ראיתי מימי, ונופל עלי יאוש כזה, מטאפיזי כמעט, שאני מרגיש שאין דרך להסבירו ואין גם טעם.
במעומעם זה מזכיר לי הרצאה ששמעתי בצבא, על איזשהו פיתוח חדש של הצבא האמריקני, "אימת היער החשוך" הם קראו לו. זה מבוסס על מחקרים שהראו שחייל יכול בלי בעיה לרוץ לתוך שדה קרב תחת אש עם חבריו באור יום, אבל תבקש ממנו להיכנס לבד לתוך יער חשוך, עם סממני אווירה מסוימים כמו קריאות ינשוף ואורות מנצנצים במרחק, והוא לא יעיז בחיים.
אז המרצה הזה, שבעצמו עוזר בפיתוח הפרוייקט, מסביר שיש מנגנון במוח האנושי, שאותו הם מנסים לפענח, שאחראי לאימה הזאת. הכוונה שלהם היא לייצר את האימה הזאת באופן מלאכותי בשדה הקרב באמצעות שילוב של ריחות, צבעים וצלילים. הבעיה היא שצריך גם לחסן את החיילים שלנו מפניה, "כדי שלא נישאר בסוף בלי חיילים בכלל" הוא אומר וצוחק, זה היה מצחיק.
"תפנה פה שמאלה, ואחר כך ישר" אלו המילים הראשונות של ציון מאז
שלקחנו אותו, אני שוכח לרגע מהכאב שהיה בי לפני שניה, מסתכל על ציון מכוון את הנהג לבית לבן בקצה העיר, קרוב לים.
אנחנו יורדים מהמונית סימנים ראשונים של אור עולים במרחק, איזה זריחות יש בסיני, איך רואים ממש את הלילה מפנה את מקומו, נאחז בשמים עוד קצת וצבעים מיוחדים כל כך יוצאים מהקרב הזה.
ציון ניגש לכיוון חומת האבן הנמוכה שמקיפה את הבית, פותח את השער ואנחנו נכנסים פנימה. ציון ומוני עוקפים את הבית והולכים מעבר לו לכיוון החושות המבודדות שעומדות על החוף. זה חוף לא תיירותי בעליל, אין בו שום דבר מזמין משום סוג, לא שלט ולא תמונה, רק חושות עומדות על חוף מדברי מול ים. אנחנו ניגשים לחושות ושמים את הדברים בפנים, לכל אחד חושה משלו. אני נכנס לחושה שלי, מתפשט ונרדם מהר כל כך.
כשאני מתעורר קצת קר לי, אני יוצא החוצה ומסתכל, השמיים בהירים אבל יש מעט אור, אני בוחן את החוף. בעצם מדובר בשמונה חושות על חוף בודד, אין בית קפה ולא מסעדה. דהאב התיירותית רחוקה מצד ימין, מצד שמאל החוף שלנו ממשיך לאיזור סלעי נטוש.
מרחוק אני רואה את ציון ומוני יושבים מול הים, אני מתקרב אליהם. כשהם רואים אותי הם נראים שמחים כל כך, מוני ממש קורן, זה לא מכעיס אותי עכשיו, אני פשוט מרגיש מין עייפות כזאת, וחוסר הבנה, אבל אני לא נלחם בזה יותר. "זה המקום שאני הכי אוהב בעולם" ציון אומר בשקט, הוא מציע לי קפה מתוך הפינג'אן שמונח לידם. אני שותה לאט, , אנחנו לא מדברים הרבה. אחרי שאני מסיים ציון קם באיטיות והולך על החוף, הוא מתרחק מאיתנו לכיוון דהאב, במהרה אנחנו לא רואים אותו יותר. מוני אומר לי שהוא צריך לבדוק משהו ונעלם, אני נשאר לבד והולך להביא ספר, אני קורא אותו לבדי ליד החושה. עוברות כמה שעות כנראה, כי מתחיל להחשיך, אני יודע שזה עומד לבוא.
וזה בא, זה אף פעם לא מכזיב, והפעם אין לי טיפה אחת של הגנה. התחושה הזאת, שמתחילה מאיזה רעד פנימי ואז חרדה שאין לה סוף, ואני כבר לגמרי בפנים. אין דרך חזרה הפעם, אני יודע, אני הרי מכיר את זה בלי להכיר עד הסוף, אני לבד לגמרי מולה, ומולי יש את הים. אני חייב לקום, ללכת לאנשהו, אני נע לכיוון האיזור הסלעי. הדרך על החוף מעידה שפעם היו למישהו תכניות להרחיב את החוף, יש עקבות של מדרכה שלא משתמשים בה עוד ופנסים מצדדיה, שעוד דולקים באיזה הצהרת חוסר כניעה לכשלון. אני מתקדם על המדרכה הזאת עד שהיא מסתיימת, עברתי כבר את העיקול ואני לא רואה את החוף יותר. מולי רק חשכה וסלעים, ופנס אחד נוסף שמאיר חלושות. אני לא יודע למה, אבל דווקא הוא, הפנס הזה, מעניק לי את המכה הסופית. אין דרך לדבר על זה הרי, מי שמכיר יודע, כמה עצב יש בעולם, בבת אחת.
ואז די, הרי לזמן אין את אותה משמעות שאתה שם, גם לא למרחב.
אני חוזר לחושות וציון ומוני מחכים לי ליד מדורה שהם עשו. אני יודע שהם יודעים, והם פשוט מקבלים אותי פנימה. "זה טוב" אומר לי ציון בשקט, "אי אפשר אחרת". זה לא ברור לי למה לגמרי, אבל אני מקבל את מה שהוא אומר. אבל אם זה נכון מה זה אומר? מה עברתי עכשיו, מה אני צריך להבין? אני יודע שלא הסכמתי אף פעם להסתכל לשם, אני יודע שפחדתי מזה נורא, כל כך, עד שצחקתי או זעמתי על כל מה שהזכיר לי את זה. מוני, הוא הרי יודע את זה תמיד, ולא פוחד, ובגלל זה שנאתי אותו . "זה חלק מהעולם", אומר לי ציון ומסתכל עלי, "זה אולי אפילו החלק החשוב שלו, אבל הוא כל כך קשה ובלתי מובן, עד שאנחנו עושים הכל כדי לא לפגוש אותו". "ואיך הפועל קשורה לזה?" אני שואל אותם, ציון ומוני מחייכים. "קשורה בדרכה", עונה לי ציון, "אבל זה באמת דבר שמיותר להסביר".
"אולי אפשר לחשוב על זה ככה" הוא מתרצה כשהוא רואה את הפנים שלי.
"יש מן רשת כזאת של דברים שנמצאים בצד, מוסתרים. דברים שאם סתם
תסתכל לא תראה אותם. והם עולם שלם, עולם יפה ואמיתי יותר מכל מה
שאנחנו מכירים כאן, רק שנורא קשה לראות אותו. לפעמים רואים חלק
ממנו, השתקפות או צל. חלק רואים יותר וחלק פחות. אבל בשביל לראות
יותר צריך לשפר את הראיה מבפנים, וזה קשה ".
"והפועל?" אני שואל.
"הפועל היא אחד השערים. אתה מבין, יש כל מיני שערים שאם הולכים אליהם
הם יכולים להוביל אותך לראות יותר. והפועל היא אחד מהם. ובאמת, כמו שמוני אמר, על כל שער כזה מופקד מישהו שיש לו תפקיד לעזור לאנשים
לראות. עכשיו זה אני."
אוסף של תמונות מסתחרר לי בראש: הכתובת "הפועל" שמישהו חרט פעם על קיר ליד תחנת הרכבת, כמה שהיא ריגשה אותי. הקהל שלנו בדרבי, גוש אדום קטן ובוהק אל מול הצהוב העצום . ותמונות שלא היו בזמן, אבל ידעתי שהם התקיימו איפשהו.
ומבפנים אני גם מאושר וגם מודאג. זה כל כך קטן ושברירי כל הדבר
הזה, כמו ציון עצמו. אני מת לשאול אם יש לנו סיכוי, אולי אנשי
השערים האחרים ייעזרו לנו? אבל אני גם מבין שזאת שאלה מתחום
אחר, אי אפשר לדעת הרי, כי זה כל הרעיון של הפועל, ושל השערים
שציון דיבר עליהם; לקפוץ מאהבה אל אי הוודאות.
|
| 5 ת ג ו ב ו ת א ח ר ו נ ו ת (חדשות ביותר ראשונות) |
| הדוב האדום |
נשלח - 07/01/2013 : 09:30:35
אחלה פוסט..
מזכיר לי במשהו את הסיפור הקצר של ארי פולמן (שביים את קלרה הקדושה וואלס עם באשיר) על שלקח את הסיטרואן הישנה ונסע לרמת הגולן שאחרי המלחמה כדי להביא את אלון שווגר הבלם של מכבי חיפה שבלם את הסורים ברמה (מתוך הספר "ההולנדי של עכו.
יש אכן משהו לא רציונאלי באהבתנו לקבוצה וזה שבריר קטן שנתפס או שלא אבל יש מידה מסויימת של ודאות לגבי קיומו.
|
| מנדי742 |
נשלח - 07/01/2013 : 06:52:51
מקסים. ציון ראה את זה? |
| לאסלו צה |
נשלח - 06/01/2013 : 23:35:16
מכל השמות בחרת לקרוא לו מוני?. ענק  |
| taldo42 |
נשלח - 06/01/2013 : 19:58:22
יפה מאוד... מרגש ומיוחד.
תודה לך. |
| נעם"ש |
נשלח - 06/01/2013 : 19:35:02
אהבתי. |
|
|
